לא לא.
זה עדיין מונולוג.
אני עדיין אותו יצור סוליפיסטי סיזיפי
שמאמין שהחברים הדימיוניים שלו אוהבים אותו.
אותו חוסר בטחון עצמי שמהווה את העמוד האיתן ביותר
עליו נשענת זהותי האבסורדית.
אפילו בחלומות שאני יוצר המציאות היא טראגית.
הנה תראו!
אני הרבה יותר מוצלח בליהיות שלילי,
זה לא סתם חברים, זה אומנות!
טוב, נו ,
הרי בכל רגע עכשיו אולי תתנדפו ישויות דימיוניות,
כמו הריר שנזל לי מהפה ונספג בכרית,
ותשאירו את אותה הרגשה דביקה ומוכרת.
אז הנה שוב :
להנאתכם הבלאדית במאמר מוסגר ומרכאות
כן כן.
עוד מונולוג,
או משהו כזה.