אתמול, כשהלכתי רגע לבנק לראות מה הם רוצים, נתקלתי פתאום
במוסכניק שלי לשעבר. מושיקו. שהיה מתקן לי את האוטו כל שני
וחמישי, עד שעברתי רכב וניתקתי מגע מכל מיני סיבות, לא חשוב
עכשיו.
למושיקו, היה אלי יחס מיוחד.
היה קוטף לי דובדבנים אדומים מהגדר של אמא שלו, שם ארגן לעצמו
מוסך מאולתר שלו, ומעניק לי אותם בביישנות.
והוא באמת היה ידיד.
זה התחיל בשקט לפני חמש -שש שנים, כשהיה מארגן לי חילוצים עם
האוטו האומלל ההוא כל שני וחמישי בערך. כנראה החילוצים עוררו
את חלציו, ואת יצר החלוציות שבו, וככה, אחרי שנסענו לראשון
פעם, כדי לתקן חלק מסובך אצל חבר שלו מהשייטת או מהצוללת או
משהו, יצא שהקשבתי באריכות לכל מה שהיה לו לספר לי, והרגשתי עד
כמה הרגע הזה היה מיוחד עבורו. כי מושיקו לא מדבר כמעט, הוא
שייך כל כולו לעולם הדממה.
בין היתר, סיפר לי שתקופה מסוימת, הוא נסע לדרום אפריקה כדי
לעשות כסף בצלילות.
כהרגלו, הוא לא דיבר עם איש, ואיש לא דיבר איתו.
היה נכנס למים בבוקר, עושה את כל הצלילות שביקשו ממנו, מסיים
את העבודה מאוחר, ומנסה להעביר את הזמן עד הבוקר הבא. לא איש
חברה הבנאדם, וככה זה. הכל ידוע, ואין לו אשליות. את השקט שחסר
לו הוא מוצא במים. שם הוא מתחבר לעולמות אחרים, נרגע. מדיטציה.
ומשתמש במים כמוחק גדול לכל מיני דברים שהוא לא רוצה לזכור.
אחרי תקופה מסוימת כזאת, הרגיש שהוא מאבד את תחושת הזמן. שוב
לא ידע עוד ממתי הוא שם, מדוע נסע, מה היתה התוכנית המקורית
שלו ומתי, אם בכלל, הוא חוזר.
הכל היטשטש לו, הכל התערבב לו.
רק הים נדמה כממשי.
ויום אחד, הגיע כריסמס, ואמרו לו אל תבוא, חופשה.
לא ידע מה לעשות עם עצמו. חשב, טוב, ננסה אולי להרוג את הזמן
בעיר. הסתובב לו קצת חסר מטרה מרחוב לרחוב, מביט באנשים
הנחפזים, כל אחד עם שקיות המתנות שלו, עצי אשוח בכל פינה, הכל
עסוקים, מפטפטים ומחייכים. אט אט נכנע לזרם הכללי ונסחף נגרר
לתוך חנות כל בו גדולה. שם הביט קצת במבוכה על כל הצבעוניות
הזאת, מרגיש בחריפות את התלישות המרה, את חוסר השייכות ואת
הרצון להשמיע קול ולדבר עם מישהו. ולפתע, קרה הבלתי יאומן.
מזווית העין, קלט דמות מוכרת. דמות מוכרת!!
הוא ידע בוודאות מוחלטת שהיה זה מישהו שהוא הכיר מהארץ, מישהו
קרוב, מישהו שהוא מחבב. הוא חש את החמימות מתפשטת בלבו, והתקרב
אליו ביד מושטת, מנסה לזהות אותו, לעכב אותו, להגיד לו משהו,
אולי אפילו להציע לו לבלות יחד את החג?
אותו זרם אנשים שהניח אותו באיטיות בפתח החנות, חצץ ביניהם
בעצלתיים. מושיקו פילס את דרכו נרגש ונחוש מתוך מטרה להגיע.
מטרה. סוף סוף מטרה.
תוך כדי תנועה, שם לב פתאום למשהו מוזר, אבל לא ידע בדיוק
להגדיר מה. והנה רגע לפני שידיהם נגעו - ממש אה לה קפלה
הסקסטינית - בשבריר השניה האחרון לפני לחיצת היד, הוא קלט.
היתה זו בבואתו במראה.
הוא נעמד שם המום ומרוקן, כאדם שחטף סטירה זה עתה ואינו מאמין
למשמע הצלצול. כל כך הרבה זמן מאז איבד את הקשר עם המציאות,
מסתבר, עד אשר צלל לתהומות השכחה של איך הוא נראה אפילו.
ובעודו בוהה במראה בטפשות מתמשכת, התגבשה בו ההחלטה הברורה
שדי. הפרק הזה נגמר. הוא מוכרח לחזור לארץ, ולעשות שינוי
בחייו. מוכרח לשים קץ לבדידות הזאת, כי הוא בדרך הבטוחה לאבד
את שפיותו.
וכך  עשה.
הוא מצא מישהי שתאהב אותו, תסכים לחלוק איתו את חייה ותביא
איתו ילדים משותפים לעולם. אבל לא זה מה שרציתי לספר בעצם.
בבנק אתמול, אחרי כמה שנים שניתקתי איתו את הקשר מאז שנישק
אותי ברגשנות בלי רשות, אמרתי לו במאור פנים - היי מה שלומך,
אתה שזוף!  כי הוא אכן נראה לי אדמדם.
מושיקו חייך את חיוכו הקטן, ואמר בשקט בשקט, כן זה מההקרנות.
איזה הקרנות שאלתי מזועזעת, אתה מוקרן?
כן, קצת, ענה בקול סדוק, אבל זה יותר טוב. הקישון, את יודעת.
ססאמממו הקישון, קיללתי, נזכרת שנכון, הלא היו על זה כתבות לא
מזמן בכל העיתונים.
מתי מצאו לך?
לפני חצי שנה, ענה בקיצור. זימנו אותנו לבדיקות. ומצאו.
איפה זה בגוף, שאלתי.
אה, בדם, אמר בחיוך מבויש.
בדם, זה פתיר יחסית, לא? שאלתי בריכוז.
כן, אני חושב ככה, הנהן בשקט.
ו... איך?
יותר טוב.
זה מסביר כל מיני תופעות שהיו לי במשך השנים, חום עולה, יורד,
כאלה. עכשיו אני בביקורת, המינונים כמעט התאזנו.
מצאו המון עופרת בדם, המון זבל, הוסיף בקול רך, כמספר סיפור
לפני השינה.
ססססססססאוחתו, נבלות, טינופות, המשכתי לקלל חרש.
כן. הנהן בהשלמה.
ואיך המורל, שאלתי.
את יודעת.
זה הכי קשה.
אני לא צריך לספר לך מה היו הצלילות בשבילי. את זוכרת..
הייתי מצפה בקוצר רוח לכל צו מילואים, מגיע לעתלית, יושב
במועדון אחרי הצלילה, מנקה את הראש..
וכל אותו זמן... הם ידעו הכל.
שלחו אותנו בעיניים פקוחות.
הידיעה הזאת... זה הכי נורא.
שתקנו.

אבל אני נורא נורא שמח שפגשתי אותך, הוא אמר בהדגשה.
באמת.
נורא נורא שמח.
כן, גם אני, אמרתי.

ונתתי לו נשיקה בלחי.