בוקר אחד הלכתי לי לטיול וראיתי איש מחוסר בית ברחוב שלי. לא
ידעתי מאיפה הוא בא, ולמה דווקא החליט להתמקם ברחוב שלי. אבל
משהו היה מוזר בו. כשהסתכלתי על פרצופו הוא נראה לי מוכר.
ניסיתי להיזכר בכל מני אנשים מפורסמים בשביל לדעת מאיפה הוא כל
כך מוכר. אבל לא עלה לי כלום לראש. "אתה יכול להיות נדיב ולתת
לי כמה שקלים אדוני?" שאל אותי האיש. אני, שרוב חיי לא ממש
עניין אותי לעזור לאנשים שאני לא מכיר, החלטתי שהיום אני אהיה
נדיב. אבל רק בגלל הפרצוף הכל כך מוכר של אותו מחוסר בית.
שלפתי את ארנקי והוצאתי מטבע של עשר ש"ח. הנחתי את המטבע בידו
ואמרתי "בהצלחה לך". הוא נעל איתי מבטים ואמר "אני חייב לך,
יום יבוא ואני אחזיר לך טובה". כשהבטתי בעיניו ישר הבנתי מאיפה
הוא מוכר לי. הרי זה אלוהים בכבודו ובעצמו! נזכרתי שראיתי אותו
לפני, בציור המפורסם ההוא שאמור להיות על תקרה של איזה מקום.
"אתה מי שאני חושב שאתה?" שאלתי אותו נבוך משהו. "לצערי כן..."
הוא אמר "הייתה לי שנה גרועה, אבל תוך זמן קצר אני עוד אחזור
לגדולתי. גם לאלים יש עליות ומורדות". הבנתי למה התכוון, הרי
לא הרבה לפני זה ידידה טובה שלי אמרה לי שהיא ראתה את זאוס
מקבץ נדבות בפארק. גם אבא שלי טען שכשהיה קטן ראה את ת'ור אל
הרעם עובד בגן שעשועים. אני מניח שקשה לאלים לשמור על חיים
סדירים. הרי הם חיים לנצח, וכמה זמן כבר אפשר להחזיק מישהו
בעבודה? שלא נדבר על כל המשברים הכלכליים בהיסטוריה שהם היו
צריכים לחוות. אבל ככה זה בחיים. "אולי יש איזה דרך שאני יכול
לעזור לך?" שאלתי אותו "אתה יודע, לשמור כשרות, מצוות או
משהו?". אלוהים חייך "אני אוהב את חוש ההומור שלך! אבל שמע עם
אלים זה לא עובד ככה. כשרות, מצוות, כל הזבל הזה חסר תועלת. מי
שרוצה לעזור לאל צריך לתת כסף. אתה חושב שהדתיים סתם לוקחים
מהמדינה? לא אשמתי שהם משתמשים בזה למטרותיהם האישיות ולא
נותנים לי אגורה שחוקה... זה לא תמיד היה ככה... טוב שטויות,
זה ישתנה בסופו של דבר". מה שהוא אמר לי דווקא היה הגיוני.
אלים הם כמו בני אדם, אבל הם חיים לנצח וצריכים הרבה כסף.
"שמע, שיהיה לך רק טוב" אמרתי והלכתי משם.

אחרי זה הלכתי להיפגש עם בנצי בבית קפה. היינו נפגשים ככה כל
כמה ימים, לדבר על הכל ולהריץ קטעים.
"זה דווקא נחמד שאלוהים חייב לך טובה" הוא אמר "זה כמו משאלה
כזאת לזמן הכי קשה". לגמתי מכוס הקפה שלי והבטתי בעיניו
"באמת?" שאלתי, "איך אתה יודע את זה?". הוא חייך "לפני כמה
שנים הלכתי בתכנה המרכזית בתל אביב וראיתי שם איזה חתיכה לא
נורמלית באיזה חנות בגדים. היא קראה לי אליה עם האצבע ככה" הוא
הדגים עם האצבע, "ואמרה לי שהיא צריכה עזרה בבחירת בגדים. אחרי
שעזרתי לה לבחור שמלה היא אמרה שקוראים לה אפרודיטה והיא חייבת
לי על העזרה שלי." התרשמתי מהסיפור והנהנתי "נו ומה הלאה?"
שאלתי. הוא נשען על הכסא, לקח לגימה והמשיך "ואז פגשתי את
מאיה..." מאיה היא אישתו של בנצי. בחורה יפה וחכמה. היא ובנצי
אף פעם לא רבים. עד עכשיו לא הבנתי את הסיבה שמערכת היחסים
שלהם כל כך מושלמת, אבל עכשיו הכל מובן... התערבות אלוהית.
"כמובן שלכל אל יש את התחום שלו. התחום של אפרודיטה למשל זה
אהבה, בגלל זה ידעתי שאני צריך לבקש ממנה משהו שקשור בזה. ולפי
מה ששמעתי, אריה השכן שלי עשה פעם עסקה עם הרמיס, מה שיסביר את
העובדה למה הוא לא מאחר לעבודה..." הרמתי גבה והנחתי את סנטרי
על ידי "ומה התחום של אלוהים אדני העברים?" שאלתי.
"לא יודע" הוא אמר "כנראה שאצלו הכל הולך. אבל אני צריך להזהיר
אותך, שמעתי שלפעמים אלים במשבר לא מסוגלים לשנות את הגורל
בשביל בני אדם." "ולמה הם בכלל מגיעים למשברים? למה הם לא
משתמשים בכוחות שלהם בשביל לגרום לעצמם להצליח?" שאלתי ולגמתי
שוב מהקפה. "אה זה פשוט מאוד" הוא אמר "אלים יכולים להשפיע רק
על בני אדם. בוא אני אסביר לך עוד על הסימביוזה בין אלים
ואנשים...". אחרי השיחה עם בנצי ידעתי הרבה על אלים ואנשים
והכל התחבר לי.

השנה שעברה לי אחרי זה הייתה איומה. חברה שלי זרקה אותי. פיטרו
אותי מהעבודה. הגעתי לתחתית של התחתית.
אני יושב מחוסר בית ברחוב שבו גרתי ומקבץ נדבות. כבר כמה ימים
שלא אכלתי כלום. אנשים עוברים ברחוב ואף אחד לא מבחין בי, או
שכן מבחין ומחליט להתעלם. אני חושב שפיתחתי איזה מחלה כי קשה
לי לנשום. ואז אני נזכר בשיחה שהייתה לי שנה לפניכן על אלים
ואנשים. אני נזכר שבדיוק כאן ישב אלוהים כשנתתי לו כסף. במקרה
הצצתי בעיתון ורוד עם הכותרת 'ממון' שהיה מונח לידי. שם היה
כתוב שהאחוזים של אלוהים עלו בצודה דראסטית. הבנתי שהוא כבר לא
במשבר ועכשיו הוא יוכל לעזור לי.  "אלוהים!" צעקתי "בוא ותחזיר
לי טובה!". עשר שניות אחרי זה עומד מולי אדם חסון, מגולח
לתפארת ומריח נפלא. לא יכולתי לטעות, העיניים שלו נשארו אותו
דבר.
"קראת לי" אמר אלוהים וחייך. "אני רואה שהרבה השתנה מפעם
אחרונה שנפגשנו" הוא שתק לכמה שניות והמשיך "נו אז מה הטובה
שאתה רוצה?" הבטתי בעצמי, בעיתונים שמפוזרים סביב, בבטן
המצומקת שלי, בבקבוק הוודקה הריק שבידי... "זה לא ברור?"
שאלתי. אלוהים הביט בי ארוכות ולבסוף אמר "טוב אני מבין אותך."
הוא שלף אקדח גדול וכסוף ורוקן עלי את המחסנית.
זאת הסימביוזה בין אלים ואנשים...