היא שמעה אותו צועק- משהו על כך שהוא שהוא יערב את הצבא, ואת
המשטרה. "את תלכי לכלא על מה שאת עושה". והיא ניסתה לומר לו,
להסביר שהיא לא עשתה שום דבר לא בסדר. בסה"כ ניסתה קצת לעזור.
אבל הוא לא רצה להקשיב. רק לפני רגע החבר שלה עמד לידה וכל שאר
החבר'ה, הם היו אמורים לנסוע לעשות על האש. ופתאום הכל היה
שקט. רק הצעקות שלו וקולות הבכי שלה. לאן פתאום כולם נעלמו,
ואיך זה שהם השאירו אותה פה לבד איתו. היא לא ידעה אפילו איך
קוראים לו ומיהו בדיוק. ומה הוא כ"כ נגדה. והיא פחדה היא
הרגישה שהיא עוד רגע מתמוטטת. היא לא ידעה למי לפנות ומה היא
אמורה לעשות. הרי הוא שוטר, ואם שוטר מאיים עלייך שתלכי לכלא
אז כנראה שזה מה שיקרה. הוא בטח יודע על מה הוא מדבר.
ככה עברה לה חצי שעה, הוא צועק והיא בוכה. הוא צועק והיא מנסה
להסביר להבין.
"אולי את רוצה לבוא לאכול איתי?" הוא שאל פתאום.
והיא עם דמעות בעיניים ופחד נוראי אמרה כן. הרי היא פחדה ממנו.
היא פחדה שעוד רגע הוא יוציא יקדח וירה בה. אולי זה נשמע קצת
דרמטי, אבל באותו רגע בחושך, לבד, זאת הייתה ההרגשה. והיא הלכה
איתו, וישבה איתו, וצחקה איתו, ובפנים- רעדה כולה.
היא חשבה לעצמה שרק אם תצליח להרגיע אותו, להיות איתו הכל יהיה
בסדר.
ועבר לו הערב, ועוד אחד, והוא בא, והוא התקשר, והיא לא סיפרה
לאף אחד מה בדיוק קרה. היא נסתה להתמודד עם זה לבד. הרי הם
השאירו אותה באותו ערב לבד אז איזו ברירה הייתה לה?
ואז היא הבינה שמספיק, צריך להגיד לו שזה לא זה. והיא אמרה לו,
והוא אמר בסדר ויצא. והיא נשמה לרווחה. "זה היה קל", היא חשבה.
כמה שהיא טעתה.
הוא חזר אחרי כמה ימים. בהתחלה עם טלפונים של "אולי בכל זאת?",
ו"לא נתת לזה צאנס". אבל היא לא רצתה לתת לזה צאנס. הוא הפחיד
אותה, במיוחד הפחיד אותה האקדח שלו. והוא שוב התחיל לאיים כמו
בלילה ההוא. היה מעיר אותה בשעות הקטנות של הלילה. היא הרגישה
שהוא שם, בחוץ עוקב אחרי כל תנועה שלה.
הטלפון צלצל ערב אחד והיא ידעה שזה הוא בצד השני של הקו. אמרו
לו שהיא לא נמצאת והוא התעקש, הוא הרי ידע, אבל גם הם התעקשו
והוא ויתר. ואז צלצול בדלת והפחד שהנה הוא פה לסיים את המלאכה.
אבל לא,רק כמה חבר'ה שקפצו לביקור. היא נרגעה לשניה, אבל
המחשבה שהוא שם בחוץ עוקב ומחכה לרגע לא נתנה מנוחה.
נגמרו הטיולים לבד בלילה לעיר העתיקה, להתבודד. נגמרו הטיולים
לבד בכלל, לכל מקום. החיים שלה כבר לא יהיו כמו שהיו בעבר ללא
דאגות וללא פחד.
והיא לא ישנה יותר, לא תפקדה בעבודה. והמשטרה? לא ידעה כלום.
לא ידעו מאיפה הוא, מי הוא ומה שמו. והיא שוב הרגישה כ"כ לבד.
בודדה במערכה וכל שנותר היה לשבת ולחכות, אה וכמובן לכתוב כל
שיחה שלו- תאריך ושעה. לא שזה היה לעזר.
אפילו להורים שלה הוא הגיע- הקפיץ את ליבם.
ואז יום אחד, בערב, הגיע הטלפון. משטרת בית שמש, תפסו אותו על
נהיגה ללא רשיון. והוא אפילו לא שוטר, רק מתחזה.
והם רצו שהיא תגיש תלונה, אבל היא לא ידעה על מה בדיוק. לא היו
לה הוכחות.
הוא כבר מזמן מסתובב חופשי והיא עדיין עם הפחד התמידי שיום אחד
הוא יחזור לחייה ויגמור את מה שהתחיל.