לפעמים אני חושבת שהרבה יותר קל לי להסתדר עם הדברים הרעים
שקורים לי.
הרבה יותר קל לי לרחם על עצמי ולהגיד... "רע לי, נמאס לי,
שימות העולם... אין לי כוח לעשות כלום"...
אני זוכרת תקופה יותר מוארת בחיים שלי שהתחלתי לצאת עם
מישהו... ואז ברחתי לו... הוא אמר לי אז שכנראה מפחיד אותי
להיות מאושרת.
שלושת השבועות האחרונים הוכיחו לי אחרת... אבל...
כשהשלמתי עם האושר הוא שוב ברח לי.
וכן... אין לי כוח להקים את עצמי... ולחיות... ולעשות...
להיות.
יש מעין אופוריה בהרגשת הנפילה...
השקט...
הרחש של הנפילה מקיף אותי...
ואני מעייפת את כולם... אני יודעת...
כמה כבר אפשר להגיד לי... תצאי מזה?
כמה כבר אפשר לנחם?
כמה?
אני מניחה שלא הרבה...
ואני ממשיכה... למרות שיודעת שזו הדרך לאבד חברים... כי ככה
זה...
אפילו לי נמאס מעצמי אז לכם?
אז ..
באתי לי לצרוח.
ולבכות.
ולהגיד "לא!!!!!!"
למה זה קורה לי!!!!!!!!
ולהישבר.
כן.
אני רוצה להישבר.
ונמאס לי להיות.
וכן - אני אומרת את זה... תפסיקו. כי אין לכם טעם...
ואז אני אומרת בדיוק ההיפך.
אני רוצה בקירבה.
אני רוצה שתבוא ותרפא אותי.
באהבה שלך שמרפאת הכל... גם את השברים הכי עמוקים בליבי.
אני רוצה להישבר בחיבוק ואז להירפא.
ואני לא מצליחה.
כי כל הזמן אני עוד תקועה בחלק שבא לי לא להיות.
ונמאס לי מהדרך שבה אני חיה... אבל אני לא מצליחה לשנות את
זה...
וכאילו הכל קורה ביחד... טוב לא כאילו הכל באמת קורה ביחד...
אבל מה עדיף?
שיקרה לאט?
אחד אחרי השני... להתאושש מאחד ואז להישבר שוב?
אוח.. מה זה משנה.. הרי לי אין יד בעניין...
הדברים קורים בשבילי... בגללי... לא ביוזמתי.
וכן... הבריאות שלי על הפנים... וכן... מצב הרוח שלי גרוע...
וכן אני מרחמת על עצמי כי רע לי.
ולא אין לי כוח להיות נחמדה.
אפילו שלך קשה.
ואני מבינה שגם אתה שם.
ואיכפת לי.
והלוואי וזה לא היה ככה.
אבל! אין לי כוח להמשיך הלאה.
אין לי כוח לאפס את עצמי ולקבל אותך כמו שאתה מציע... ואני
מגישה שזה יגרום לזה שאני אפסיד אותך לגמריי... ואני יודעת
שאני אצטער.
אבל אני לא מסוגלת לגרום לעצמי להפסיק.
אני מרגישה שאני מתנהגת כמו ילדה מפונקת שלקחו לה צעצוע אהוב
והיא ממאנת להתנחם.
ולא איכפת לי!!!!
רע לי! ואני לבד! ואני אתנהג רע כמה שאני רוצה!!!!!!! |