כמה שאני שניסיתי לברוח, זה לא עזר. כמה רחוק שנסעתי, ואפילו
טסתי ואני לא משתגעת על מטוסים (רק שתבינו את המאמץ), הם תמיד
מצאו אותי. המחשבות. כבר אין לי כוח יותר לרוץ ולהתחבא. ובאמת
שניסיתי הכל.
בהתחלה עשיתי מדיטציה, כמו שראיתי בערוץ שמונה, איזה זקן אחד
שם אמר שזה מרגיע את הנפש או משהו. אני בד"כ לא מאמינה בזה,
אבל נתתי לזה סיכוי מי אני שאפקפק בדברים שזקן חכם מערוץ שמונה
אומר. כל מה שמדיטציה הזאת עשתה זה כאב ברגליים , דווקא את
הישיבה הזאת הם בחרו. לאחר מכן ניהלתי איתם שיחה כדי לפתור את
הכל בעזרת פשרה, בדיוק כמו שאימא לימדה אותי. אמרתי להם שהם
יכולים להטריד אותי מס' שעות ביממה ובשאר הם ילכו ויציקו
למישהו אחר. לי זה נשמע מאוד פייר. אבל זה היה ללא תוצאות.
הבעיה איתם, עם המחשבות שהם לא מתפשרות, רוצות ללכת על כל
הקופה. אתם יודעים איך זה, ברגע שאחת עולה בראש, זהו אין לך
סיכוי לצאת מזה, אפלו שתמצא פתרון תחשוב למה דווקא הפתרון הזה
או בכלל למה המחשבה הזאת עלתה. וזה לא שהם מודיעות או משהו,
כנראה שהם תמיד שם.
ניסיתי גם להתחבא, התחבאתי בכל המקומות האפשריים, בארון ,
מאחורי השולחן ומתחת למיטה . נסעתי לחורים בצפון וגם להתבודד
אי שם בנגב.
פעם אפילו חשבתי שהצלחתי, פתאום לא היו מחשבות, זה היה איפשהו
ליד מצפה רמון (אולי חשבתי ככה בגלל שהחום ייבש לי ת'שכל) אולי
המחשבות לא רגילות לטמפ' כאלו. אבל, לצערי, זה היה זמני מאוד.
מרחוק פתאום ראיתי מחשבה אחת מתקרבת. התחלתי לרוץ, ועצמתי את
העניים ואמרתי אום(כמו בערוץ שמונה בתוכנית על המדיטציה) אבל
אני לא בדיוק זאת שתזכה בתחרות ריצה ולא משנה נגד מי. והאום
הזה לא עובד בלי הזקן המוזר. הם תפסו אותי והכניעו אותי.
כנראה שהסיבה לחוסר הצלחותיי נבע מהעובדה הפשוטה שגורם
המחשבות הוא נמצא עלי, בתוכי. ואחראי עליו איבר מסוים- השכל.
למה ברו אותנו עם איבר כזה, כמו השכל, שכביכול נראה נורא
חיוני, אבל מטריף אותנו על דעתנו וסביר להניח שהוא זה שמונע את
האושר המיוחל. אתם יודעים, לפחות אלו היו מחשבות חכמות, אולי
איזו תורת יחסות חדשה רעיון ליצירה מקורית או אפילו סתם פטנט
שכולם צריכים אבל אף אחד לא המציא אותו, כמו שלט טלוזיה שיודע
לעשות מאסז' או משהו כזה . אלו ממש הצקות וחלקם ממש קטנוניות.
גרמתי להם לחשוב שהם התישו אותי לגמרה, אבל הצלחתי לתכנן
תוכנית, מלחמת חורמה נגד המחשבות. חיכית עד לסוף המבחן הגדול
בהיסטוריה. כשהיגע היום הלכתי לאמבטיה, הושטתי יד לכיוון האוזן
דחפתי אותו פנימה עד שמצאתי את השכל, ומשכתי אותו החוצה. נורא
התלכלך(מזל שזה היה באמבטיה ולא על השטיח) וירד הרבה דם. זה
צרב בהתחלה, שמתי קצת פולידין כדי שלא תהיה אינפקציה ויצאתי
החוצה. ההרגשה הייתה נהדרת, הרגשתי את הרוח נושבת בתוך החלל
הריק של הגולגולת שלי. ישבתי לי בחוץ והרגשתי את האין מחשבה.
הרגשת קלילות לאחר כל כך הרבה זמן של ניסיונות כושלים.
מאז אני כל היום כמעט בחוץ מטיילת ומבט אושר בעיני. בלילה אני
תמיד ישנה עם החלון פתוח אפילו שקר כדי להרגיש את הרוח עוברת
בפנים. בבית ספר כולם נורא התלהבו שכאשר הניחו את האוזן שלהם
על האוזן שלי הם שמעו קול של ים כמו בצדפה, וכאשר הסתכלו באוזן
אחת יכלו לראות דרכה את ניר עושה פרצופים דבילים. מי שלא היה
מאושר אלו ההורים. הם מאוד מודאגים. מאז ירדתי בלימודים ואפילו
שמו אותי בכיתה טיפולית, ואני שוכחת הרבה דברים. קצת היה עצוב
לי שהם כעסו עלי, אפילו שזה פגע בלימודים(אפשר לחשוב שמקודם
הייתי משהו) הם לא הבינו שזה היה יותר חשוב בשבילי מאשר חתיכת
נייר עם מספר ציונים לא משמעותיים. אבל לי לא איכפת, אני
מאושרת, אני לא חושבת יותר.
את השכל שמרתי בתוך צנצנת בארון בשביל המבחן במתמטיקה, או סתם
בשביל להכעיס את אימא , היא תמיד אמרה לי שאני אוגרת זבל בחדר
שלי. |
