המים זרמו על גופי, חמים, כמעט שורפים. הרגשתי איך פני בוערות
מהחום אך לא הושטתי את ידי אל הברז על מנת לקרר ולו במעט את
הבערה הזו. התמכרתי לליטוף המימי הזה. עצמתי את העיניים מדמה
את ידיו של שחר עלי. הספקתי להבחין באצבעותיו הדקות והארוכות
כשהגיש לי את העבודה שלו. מבטו שוטט על שדי, הרגשתי דגדוג
שעולה היישר מכפות רגלי ועד קודקוד ראשי. מיהרתי להסיט את מבטי
ממנו והלאה. שחר היה צעיר כל כך, טרי כל כך בניגוד לאמיר. שחר
היה פנטזיה. למה דווקא הוא? הרי היה זה יכול להיות גם גל או
מתן, אולי באותה השנייה כשהוא הגיש לי את העבודה הרגשתי כל כך
מיושנת כל כך יבשה והוא היה כל כך בקצה השני. המים המשיכו
לשטוף אותי, דימיתי שהם חודרים תחת עורי ושוטפים את דמי.
מטהרים אותו מחיידקים משתלטים- מחשבות מלוכלכות. אבא לעולם לא
בגד באמא וגם אמא לעולם לא בגדה באבי. תמיד היו יחדיו אוהבים
כל כך. מתי פיספסתי את אמיר. אולי בין הכרס לשערות שבאף. ראיתי
אותו ביום שבת במקלחת דוחף לנחיר הימני פינצטה ומושך. האם זה
היה למעני או שאולי יש לו איזה לקוחה צעירה, מלאת שדיים. מתי
נגמרה בינינו האהבה? מתי יחסי המין התחילו להפך לחובה, כמו
הקניות בחמישי בערב או הביקורים בשבת בצהריים אצל אימי. לעולם
לא האמנתי שיחסי מין יכולים להפך לחובה. אפילו אורגזמה לא
הייתה לי חודשים. כיוונתי את השפופרת  לפי והמים השפריצו לי
בין השיניים התחככו בחייכי. היה לו טעם מתקתק וצלול, לשחר.
גמעתי אותו בהנאה, מלקקת את שפתיי ומקווה שלא יתפסו אותנו. לא
רציתי לאבד את העבודה באוניברסיטה. בין הסלט לביצה אמיר היה
בודק אותי. המבטים שלו דקרו אותי, שרפו אותי, שסעו בי. לפניו
רציתי לקבור עצמי. אמיר יודע, קול חכם לחש בתוכי. אמיר שלי
יודע לקרוא אנשים. אמיר שלי- זה נשמע הזוי. אבל הוא שתק וככל
ששתק כך נמתחתי כמו מסטיק. החלומות בלילה הטריפו אותי. אני
לועסת מסטיק בזוקה ענק וקופצת בחבל כמו ילדה קטנה, ליאורי
מצטרף אלי בשיר: "עגבנייה צומחת בגינה באה..."  ותמיד השיר
נקטע אחרי המילה באה, ואז חשתי שהמסטיק חונק את גרוני, מנסה
להוציא מפי את המסטיק אך לשווא, נאבקת בגומי שנתפס בין שיני,
אך הוא נמשך ונמשך ולא יוצא. אני כבר לא לועסת מסטיק, רק
חלומות נעימים על הזין האהוב של שחר ועל גופו החלק. המים חדרו
לעיני, או שהיו אלו דמעות צורבות. כאב לי על מה שאבד ביני לבין
אמיר, ועל אחת כמה וכמה על כך שלא נוכל להחזיר את הגלגל לאחור.
תמונות תמונות ריצדו בראשי, חיילים במדים מאוהבים, בין התיקים
הירוקים, על הדשא הרקוב, בקולנוע בהצגה שנייה. וכשליאורי הקטן
נולד, אדום וסחוט מהלידה, אמיר שכב לצידי שומר עלי. עכשיו יש
לי תינוק משלי-שחר. אוי זה העביר בי חלחלה נוראית, לכנות את
שחר תינוק. אבל הקמטים ליד עיני רמזו שאכן בכך מדובר. מה קרה
לך? נזפתי בעצמי בשקט, איך את בוגדת בבעלך? נואפת!!! זונה!!!
פריחה!!! התיישבתי על האמבט מקופלת בתוכי כעובר. לא, חשבתי,
אסור לי לכעוס על עצמי, אסור. נקישות חזקות קרעו את מחשבותי
בזו אחר זו, המציאות בפתח. "דפני את לא יוצאת היום?" קולו של
אמיר בקע אותי לחצי. דפני, מאז ומעולם כך קרא לי, ולא משנה אם
האהבה חלפה, עדיין הייתי דפני עבורו. אולי אפשר לשקם את זה
בינינו, חשתי ניצוץ של תקווה. "דקה אמיר,תן לי שנייה" עניתי
רטובה. תן לי חיים- ענה לי קול מבפנים, הקול שלי שהתחנן לקחת
את שחר ולברוח למקום אחר. היה בו קסם בשחר. הוא הפך אותי
לנחשקת, לצעירה, לסקסית, לטובה אפילו לשווה. סגרתי את ברז
המים, וחשתי כאלו אני סוגרת עוד משהו בתוכי. כן, לפתע הבנתי
הכל, הייתי חייבת את המקלחת הדשנה הזו על מנת לבין שאני מפרקת
את החבילה. סוגרת פרק בחיי ויוצאת לעולם הגדול. עטפתי את גופי
במגבת כחולה, מעכשיו אני אשת העולם הגדול. לא אכבס לאמיר, לא
אבשל לו, לא אהיה מחוייבת לגבר איתו עשיתי סקס רק מתוך חובה.
האוויר באמבטיה היה חנוק מהעדים שהצטברו בו. עור אצבעותיי היה
מקומט מהמים. ובכל זאת חשתי חלקה צעירה ונקייה. טוב להגיע
להחלטה. יותר לא תתהפך הבטן. ואם ארצה אוהב את שחר עד כלות, כי
מותר הכל כשלא נשואים. התנגבתי טוב טוב נותנת לטיפות המים
האחרונות לעשות את שלהם. לבשתי בגדים ויצאתי לאוויר העולם.
ועכשיו אני אודיע לו ואהיה ציפור חופשייה. הלכתי לכוון החדר
שלנו. ליאורי שכב מכורבל בשמיכה הגדולה שלנו. וחיוך תמים על
שפתיו. "אמא" הוא קרא לקראתי, הרים את השמיכה שאצטרף להתכרבלות
איתו. בור ענק החל להיפער בתוכי עד שהפכתי כולי חלולה, עמוקה,
מרוקנת. רק את ליאורי השארתי מחוץ לעניין, את הילד האהוב
והרגיש שלי, לא חשבתי איך הוא יקבל את הבשורה הזו. והנה כבר כל
התהליך שעברתי באמבטיה זוהם מחדש. וכבר הצטערתי על האמבטיה הזו
שקימטה את עור אצבעותי והפכני לזקנה בלה, מה שהינני בלאו
הכי...