"אמא נשרפה נורה באמבטיה. אני לוקחת את הנר של אבא."
"שלא תעזי! מחר יש לו אזכרה! את לא תשתמשי בנר הזה!"
"אבל אני צריכה אור באמבטיה, אז מה מפריע לך שהוא ידלוק עכשיו
בשביל שאני לא אשבור את הראש ולא לעילוי נשמתו של אבי הקדוש.
בשבילו זה ממילא כבר לא משנה"
עמדתי על הקרמיקה הקרה עם הנר הדולק ביד וניסיתי להחליט איפה
לשים אותו. הסתובבתי ופתאום היו שם שני אנשים שהחזיקו שני נרות
ונראו די אבודים. אמרתי לה שזה מקום גרוע לשים בו מראה, אבל זה
מקום טוב לנר. הלהבה משתקפת ועכשיו יש שני נרות נשמה לאבא שלי.
אמא תהיה מרוצה.
פתחתי את הברז וחיכיתי שהאמבטיה תתמלא. זה היה יכול להיות ממש
רומנטי אם היה פה עוד מישהו חוץ ממני, עם הנר והאדים שהתחילו
לעלות ולמלא את החדר, אבל אני נאלצת להסתפק בזרם המים.
שבע שנים עברו, וכל שנה, ביום הראשון של פורים יש לו אזכרה.
למה הוא מת דווקא בפורים? אולי זה הגורל שלו, אם אתם מאמינים
בגורל. אבל אם אתם בוחרים להאמין לי במקום לדבר הלא מוכח הזה
(ואני הרי כל כך מוחשית), זה כדי להקשות עלי לבחור תחפושת. אבא
שלי היה אבא שלי, וככזה היה אמור להיות גיבור. למרבה ההפתעה,
הוא לא היה כזה בכלל. הוא היה אדם זקן שעישן ברודווי 100, מירר
את חייה של אמא שלי ושלי בכל צורה אפשרית, וידע להצחיק אותי
כמו שאף אחד אחר לא הצליח עד היום.
"את בסדר שם?"
כן אני בסדר. הנר החליק, נפל לכיור ונכבה. ואני שוכבת באמבטיה,
יום לפני פורים, בחושך מוחלט, מנסה להחליט איזו מסיכה כדאי לי
לשים מחר. ומחרתיים. ובשארית חיי. |