החרב שנעוצה בלבי,
מתוכה מוזרם אליו כל דמו.

היא מכבידה על נשימתי, מפזרת את רוחי,
שולחת אותי לטייל בעולם בגב כפוף ומבט רוגז,
מכריזה בשמי מלחמה על כל אשר נקרא בדרכי,
מחריבה את חלומותיי השלווים,
מושכת את מחשבותיי כבחוטים אל הצוק ממנו ימצאו את אובדן.

החרב שנעוצה בלבי,
על חודה בלבד הוא ימשיך לפעום.

היא מפילה אותי אל תהומות גן-עדן ומרוממת אל רקיע השאול,
מעוררת בי תשוקה אדירה לדבר מה ומונעת ממנו להתגשם,
משחררת מכלאה את מפלצת הנצח בגוף שנועד רק לקמילה בת חלוף,  
מעלה על הבמה דמויות גסות ואלימות זו אל זו, כולן לובשות את
פרצופי,
ונועלת את כל שערי תבל בפני ניסיון לברוח.

החרב הזאת שנעוצה בלבי,
נעוצה בו כסימן לראשית הקרב ולא לסופו.
חומה מבעיר אש כליון, אש אהבה, אש ייסורים,
והיא דורשת את הנעלה, את הנדיר,
דורשת למלוך עליהם ולהשמיד את כל השאר.