ברחתי. יותר נכון לומר נרדפתי. לא ידעתי מי הרודף אך יכולתי
לשמוע את צעדיו המהירים מאחורי. רצתי מהר, נשימותיי נהיו כבדות
מרגע לרגע, איטיות, וזיעה החלה נוטפת על פניי, מנסה לשווא לקרר
את פניי ולהשיב את סדר נשמתי למצב תקין. לא הבטתי לאחור, פחדתי
להסתכל על האמת המרה הרודפת אותי. נשמע כל כך קרוב, כל כך קרוב
שיכולתי לשמוע את נשימותיו - סדירות, תקינות. לא משנה כמה מהר
רצתי, זה לא הפריע לו, לאותו רודף אלמוני.
התחלתי להתעייף, ראייתי החלה מטשטשת, השמאל הפך לימין ומעלה
הפך מטה. הרגשתי חלש, מעדתי, לא החזקתי מעמד. נפלתי נפילה חזקה
אל הקרקע, כל גופי כאב, גם מעצם המכה וגם מעצם הריצה, חולשה
בכל גופי, רועד.
שמעתי את ריצתו נפסקת, ממש קרוב אלי, נעמד, כמספר צעדים ממני,
ממתין ומחכה.
סובבתי את ראשי בכוח, לראות ולגלות מי הוא אותו רודף ומה הוא
רוצה ממני.
כשהסתובבתי קפאתי במקומי, לא יכולתי לזוז, נשארתי משותק על
הקרקע.
ידעתי מי הוא וידעתי גם מה הוא רצה, אותה דמות המוארת בשחור,
חסרת הבעת פנים, עומדת מעלי, לא זזה, חשה בעליונותה
ובניצחונה.
אך לא ויתרתי - "לך ממני" צעקתי, "אל תתקרב אלי, אני מזהיר
אותך!", הדמות צעדה עוד צעד לקראתי. התחלתי לקום, כולי רועד
"תתרחק! אני מזהיר אותך!" אפילו קולי רעד. עוד צעד לקראתי.
שלפתי את האקדח שלי (במקרה היה לי אחד), ביד רועדת כיוונתי את
האקדח אל הדמות "אני לא צוחק! תתרחק, אני מזהיר אותך!", עוד
צעד.       ירייה נפלטה.
לא רציתי שכך זה יסתיים, באמת שלא, העניינים התגלגלו בעצמם.
לא תיארתי לעצמי שאני אגיע למצב כזה. ועכשיו? מה אעשה עכשיו?
אני לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור.
הראש שלי נחת בחבטה קשה סמוך לרגלי הדמות בתוך שלולית גדולה של
דם. דם השייך לי. הכל החל להשחיר, ולפני החושך הגדול, הספקתי
לראות את חיוכה הרחב של הדמות, בעודה נושפת על קנה האקדח, העשן
עולה מעלה ונעלם, בדיוק כמוני.

מתברר שהיא הייתה יותר זריזה ממני, וגם לה היה אקדח.