בצלאל ניגש ישר לעניין. ללא גינוני טקס מיותרים הכניס את ידו
למיקסר, בעוד ידו מתגרדת ומשילה עצמה מנתחי העור, הבשר, הסחוס
והעצמות. חיוך החל להמרח על פניו. 17,812 הצופים באולם פערו את
פיהם בנסיון לקלוט פיסת בשר. בצלאל החביב פער פיו בהפתעה. הוא
ציפה להשתתפות בכאבו או לפחות לתדהמה נוכח מעשהו המטורף. באותו
שלב כשכבר הגיע כמעט לכתף החל מצר על יד ימינו שחלקיה שלא
הגיעו לפיות הקהל דבקו במסירות משונה בקירות האולם. כשהגיע
מרפק שמאלו ללהב המשונן, הגיע למסקנה המתבקשת שהתמורה לא שווה
את המחיר, הוא רצה לקום וללכת, אך רגליו לא צייתו לפקודותיו,
ובכעס מהול בתסכול נזכר שסיים לקצוץ את רגליו רק 15 דקות קודם
לכן. רק אז התחילה לבצבץ ולצוץ במוחו המחשבה שכל עניין התחרות
הזו על ניסיונו להוכיח כי הוא גדול מגדלי האברים מאז ומעולם די
מטופש ומיותר, לא, מטופש ומיו, בעצם מאד, ואפילו מאד, מאד
מטופש וממש ממש מיותר, שהרי טובה כלכלית לא תצמח לו ממנה,
ומלבד זאת יש לו די כסף לחיות את כל חייו וחיי ילדיו במלונות
מפוארים בכל נקודה על פני הגלובוס, אז מה לכל הרוחות אכפת לו
מה האנשים או ההסטוריה המלומדת (שתדע לגמול לו בהערכה רק
כשהדור ה - 213 של התולעים שנזונו ממנו יאספו אל אבותיהם
הרבים) חושבים עליו?
  בעודו מהרהר בחוסר התכליתיות שבמעשיו הבחין שמתחרהו העיקרי
גרס רק את אצבעות רגליו, הוא קלט, מאוחר מדי, שבריכוזו
הפנומנאלי שהקנה לו את מהירות פעולותיו והחיוך האווילי המלווה
אותן, לא השית לבו לפועלו של חואן העיקש והזריז בדרך כלל.
אט-אט החלה התמונה להתבהר, ולבסוף, כשחואן פסע לעברו בזקיפות
ובהכרת נצחון מופגנת חלחלה ההכרה הנוראה למוחו. בצלאל הספיק
לחייך חיוך אווילי בריכוז פנומנאלי כשהונף והונח על המיקסר
המגרגר בעדינות אירונית, הוא ראה כיצד זכריותו חסרת יכולת
השיקום נתזת ונבלעת בפיה של האשה השמנה עם הפוני המבודר- איזה
קטעים חשב לעצמו במרירות, ולמרות שרצה, משהו בו סירב להנות
מהאירוניה המשעשעת. אך חיוכו לא מש, גם כשכבר לא היה מרוכז.
בעוד טחולו מתחכך במתכת המסתובבת סביב צירה, וזמן קט בלבד לפני
שהכל נגמר, הספיק להצרב בזכרונו מראה הקהל השואג.