לפני כמה חודשים, התגייסתי לצא"ל, צבא אדישות לאנושיזם.
עקרונות צא"ל הם לא עקרונות צבאיים בסיסיים כמו של כול אירגון
צבאי אחר. האימונים והמסעות לא היו אותם אימונים ומסעות,
ואפילו המושגים הצבאיים שונים, אבל האופי הוא פחות או יותר
אותו אופי, אבל רק פחות או יותר. תהליך הגיוס היה פשוט יחסית:
גילוח, חיסון נגד דמעות, הידחסות לתוך מדי העירום וחגור מחטב
והצטיידות במן M16 טעון בקליעי שיכחה. אחרי כל ההכנות
והרישומים, העלו אותי ואת המתגייסים המעטים האחרים על מיניבוס,
בלי טקסי פרידה מהמשפחה או החברים, כמובן (חוק צא"ל שכול
מתגייס אמור לדעת עוד לפני ההתייצבות בלשכת הגיוס:
רגשנות=חרא=אסור), וכשירדנו ממנו באיזה חור בקיבינימט החמישי,
כינסו אותנו למן מגרש גדול עם רצפת בטון וסככה ירוקה, ורוסי
ענק - שיותר מאוחר הוצג כמפק"צ שלנו - התחיל  להסביר לנו שצא"ל
הוא לא צבא להגנת המדינה, הרצועה או אפילו השכונה, אלא צבא
להגנת הנפש, ומצד שני-לחיסול הפנים.
"שמע לי טוב," לחש לי פתאום טירון מתחיל מצד שמאל שלי "אחי
הגדול היה חייל פה בפלוגה הזאת, ואני אומר לך מה שהוא אמר לי:
הרוסי הזה, מה זה מניאק, גזען, סדיסט, רס"ר אמיתי. יקרע לך ת'
תחת, יגמור אותך, אבל אתה תסיים כאן, ואתה תעריץ אותו, ותעשה
הכול כדי להיות כמוהו. שמע לי, כול מי שמגיע לכאן חלש, יוצא
חזק, ומי שמגיע חזק, יוצא מלך העולם, אבל חלש, וכולם תלויים,
כולם." "שקאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאט, פלוגה!!!" מרעים הרוסי,
וממשיך בהרצאות. אני לא אוהב לדבר כול כך הרבה, אבל אתם, אתם
חבורה של ילדים, חושבים אתם תשחקו פה כדורסל, והראש שלכם סתום,
ולפני שאתם מתחילים שירות שלי הראש צריך להיפתח. העקרונות
שתלמדו כאן, הוא אמר, יהפכו אתכם לחזקים שבאדם. כשתסיימו כאן,
אתם תהיו שולטים, מלכים אמיתיים, כול-יכולים. פה אני מלמד אתכם
איך להשמיד את אויבו הגדול ביותר של האדם-עצמו. פה אתם לומדים
להילחם נגד עצמכם, מבינים?  כאן אתם לא משרתים את המדינה, לא
נלחמים בערבים וחארות אחרות ששונאות אותנו, לא עושים שם לממשלה
ולא שום דבר, כאן אתם בצבא ההגנה לעצמכם. פה אני מלמד אתכם
להיות אנשים חזקים, ולא כאלה שאימא מתגאה בהם-שהם מתגאים
בעצמם! אה, כן, ואני מקווה שמאוד עודדתי אתכם, כי בדקה שאני
מסיים לדבר, אתם מתחילים לקרוע את התחת כמו שלא קרעתם בחיים,
וגם לא ההומואים שביניכם!
כמה מהחבר' ה צוחקים, והרוסי כבר נדלק "כל מי צחק עכשיו יורד
לחמישים!" צרח, ורק הצורה שבה הוא אמר את זה קיפלה את כול
הליצנים לרצפה.  

כעבור זמן קצר כבר למדנו והתרגלנו לתנאים הבסיסיים פה, שהם די
פשוטים, באופן כללי. אנחנו תשעה טירונים באוהל, במוצב שלנו
שבאמצע שומקום, צריף שירותים אחד, ורבע שעה ריצה מכאן יש גם
מקלחות משותפות. אין לי מושג למה תקעו באמצע החור הזה מקלחות,
אבל לא התעניינתי, כי כבר אחרי כמה ימים למדנו, שלא לשאול
שאלות משום סוג. כמו שהמפקד שלנו - גדי- אמר, כשהבין שאין לנו
חצי מושג על מה שקורה בפלוגה הזאת : "דברים שחשוב שתבינו, אתם
כבר תבינו מתי שתהיו צריכים, וזה מתי שאני אחליט!", ואתו, אתו
לא מתווכחים. כל הדברים שאמר לי ההוא ממשמאל ביום הראשון -
שיותר מאוחר הכרתי בתור אחלה גבר בשם אדם - הוכיחו לי את עצמם,
ולא בצורה הכי נעימה. חוץ מזה, סדר היום שלנו הוא לקום לקול
הצעקות של גדי, סליחה, המפקד, לשתות על חצי רגל קפה שחור חזק,
להצליח לעצבן את המפקד ולהיענש על זה בסטים של אימונים משבזים,
ואחר כך עוד האימונים הרגילים בשטח הסביבה, ארוחת צהריים,
מנוחה לפעמים, תלוי במצברוח של גדי, אימוני אחר הצוהריים בשטח
מתחם המוצב ואימוני כושר, ארוחת ערב מאולתרת, ואז, אחרי ארוחת
הערב, גולת הכותרת של היום- שיחת פלוגה, שהמפקד מקפיד עליה
מאוד, כדי לנצל קצת מכל יום ולהכניס לנו קצת תבונה לראש,
ולהסביר לנו על אופי הצבא האהוב שלו. השיחות האלה מתחילות, כמו
כל דבר אחר, בהטפות ונזיפות שגדי אוהב לחלק, ירידות קשות על
טירון שעיצבן אותו באותו יום, או שסתם התחשק לו להיטפל אליו.
אחר כך באים הנאומים המשונים שלו, שאת התוכן שלהם אנחנו כבר
מכירים כמעט בעל פה- נאומים מהסגנון שהוא הרביץ ביום הראשון.
בדרך כלל אחרי רבע שעה של מילים קשות וצעקות, חצי שעה, שעה
(תלוי כמה אפסים היינו באותו יום) גולשות השיחות האלה לנושאים
אחרים, שעוזרים לנו להכיר קצת יותר טוב את עצמנו ואת החברה
שמסביב. בשלב מסוים אפילו כבוד המפקד התחיל להיפתח אלינו ולספר
לנו על עצמו כל מיני דברים, ומהר מאוד, לאחר כמה שבועות ביחד,
היינו כולנו כמו אחים. אפילו שהיה ברור שגדי המפקד ואנחנו
החיילים, הוא ידע להתנהג אתנו כמו חבר, אבל זה לא מנע ממנו
להמשיך להיות מניאק אמיתי, כמו שמפקד אמור להיות.

בחמשוש הראשון שקיבלנו, לאחר 6 שבועות של קריעת תחת שלא מהעולם
הזה, כבר הורגש בנו השינוי, שגדי עובד עליו כל כך קשה. אחותי
הגדולה באה לאסוף אותי מהצומת, ועוד לא עברו 5 דקות נסיעה,
וכבר היא שאלה אותי מי אני ומה לעזאזל עשיתי עם דורון שלה.
כנראה, שכמו שחייל סיירת צה"ל חוזר הביתה פצוע ושבוז ועייף
מאימונים, ככה אנחנו נחזור אדישים. זה הדבר האחרון שגדי אמר
לנו לפני שנפרדנו ממנו בצומת, ואמר גם שהוא מרוצה מהתפתחות
העניינים, שהוכחנו את עצמנו כמו שהוא ציפה מבחורים שמגיעים
אליו ליחידה.

אחרי שישנתי כמו מת קרוב ל 18 שעות-הפעם הראשונה שישנתי כמו
בנאדם מאז הגיוס- קמתי, ובהתחלה לא כל כך זיהיתי איפה אני, אבל
אז מייד התעשתי וירדתי למטבח, לשבת על סיגריה וקפה. אף אחד לא
היה בבית, אחותי הייתה בעבודה, וגם אימא שלי, שהשאירה לי פתק
שהיא אוהבת אותי ושהיא השאירה המון המון אוכל במקרר. חיממתי לי
עוף עם פירה וארטישוק ממולא, שהריחו כמו גן עדן, אבל משום מה
לא היה לי תיאבון. גם הקפה היה מסריח, התגעגעתי לבוץ השחור
והמר שכבר התרגלתי אליו, ולקיום על שימורי בשר ותירס ומלפפונים
שהם יותר מלוחים מחמוצים. הרגשתי מוזר בלי הצעקות של גדי, שלא
מפסיקות להדהד ברקע של כל דקה ודקה ביום, ובלי החברה מהפלוגה.
הרגשתי בסביבה זרה, כל כך רגישה, ואוהבת, עם כאלה עקרונות
שונים מאלה שבהם נשטף המוח שלי בחודש וחצי האחרונים . . .
נמאס לי, כיביתי את הסיגריה במאפרה, והרמתי צילצול לאדם. קבענו
באחת עשרה בפאב מתחת לסנוקר ( גם הוא גר פה, אבל די רחוק ממני,
בשכונה של הבניינים החדשים ), ואמרנו שנקרא גם לאנדריי.

כשהגעתי לשם, כבר היו בחוץ פול אנשים, אבל בכל זאת מצאתי תוך
דקה את אנדריי ואדם. לחצנו ידיים, שמחים על הפגישה המחודשת
(להתחבק לא בא בחשבון, כמובן), והסתכלנו באדישות על הערסונים
והסטייליסטים למיניהם שהתגודדו בפתח הפאב, צועקים, צוחקים
ומקללים, ולא היה צריך לומר מילה- החשק להיכנס הלך לכולנו. אז
סתם הסתובבנו בלי מטרה.

"יבש" מלמל אדם והצית לעצמו עוד סיגריה.
"הכי יבש בארץ" עניתי לו "מה נתקענו פה?" התיישבנו על איזה
ספסל בסמטה מגעילה באחד העזאזלים המקומיים.
"לא יודע, לאן אפשר ללכת?"
"אין לי רעיונות, אבל גם אין לי זין להירקב בחור הזה".
"יש לי רעיון," התרומם אנדריי, שעד עכשיו היה מרוח על המדרכה
"בואו נקפוץ לחוף, ידידה שלי מרימה שם איזה מסיבה או משהו. בטח
יש שם כוסיות, או משהו נחמד לשתות".
שיהיה, סחבנו את עצמנו משהו כמו 40 דקות אל החופים.

כשהגענו, לא שמענו שום רעש מעניין של מסיבה, אז סתם הלכנו כמו
מטומטמים הלוך וחזור על החול, על שפתאום אנדריי קיבל צלצול
לסלולארי ומידע על המיקום המדויק יותר של המסיבה, שיותר מאוחר
התגלתה כסתם עוד מפגש חברים שבה אני ואדם התייבשנו בשעה
שאנדריי הלך להתייחד ולהחליף כמה מילים עם אתי (האקסית שלו,
כמו שהתברר לנו אחר כך). סתם ככה, כל אחד עם פחית ביד אחת,
סיגריה מגולגלת ביד השנייה, וחברה נחמדים ודי מסטולים מסביב.
אחרי שלוש ומשהו שעות התייאשנו מאנדריי, שלא רק שלא הגיע, אלא
גם לא טרח לענות לפלאפון או לצעקות ששחררנו חופשי בכול רחבי
האיזור. נהיגה לא באה בחשבון, שכן שנינו היינו מחוקים תחת, אז
אדם צלצל לאח הגדול שלו תומר שיבוא לאסוף אותנו הביתה.

שבת, שמונה חמישים בבוקר. ישנתי כמו איזה בול עץ בזמן שקיבלתי
סדרה עצבנית של צלצולים בדלת. הייתי לבד, ואף אחד חוץ ממני לא
היה לפתוח
את הדלת. איזה רבע שעה הדבר המעיק הזה ניקר לי במוח, עד שקמתי

בשיא הקריזה, שמתי עלי בוקסר ונשבעתי שאם אף אחד לא מת, אז
הבנאדם שמחוץ לדלת ימות.
"חתיכת מטומטם, מה יש לך לחפש כאן??"
אדם עמד שם, קופא מקור וחצי מת. "אתה לא תאמין לי, אבל קיבלתי
עכשיו
בטלפון קריאה דחופה מ גדי"
"אני באמת לא מאמין לך!!! מה כבר קרה???"
"עד 3 אחה"צ אנחנו צריכים להתייצב בבסיס"
"הוא לא נורמלי, בחיים שלי".
הזמנתי את אדם להיכנס, הרתחתי קפה ובינתיים הוא הסביר לי שגדי
הרים טלפון לאיזה 6 חברה מהפלוגה ואמר להם להעביר שאחד מאיתנו
פישל בגדול והביא אותה בעבירה צבאית מדרגה תשיעית. לא, הוא לא
יודע מי או מה, הוא רק יודע שהמפקד היה עצבני קיטור, ושמי שלא
ימלא אחר הפקודה צפוי לעונש בן זונה, ואתה יודע איך זה האיומים
של המניאק הזה, תמיד מקיים.
בפחות משעה אכלתי, התקלחתי, ארגנתי את הציוד ושאר החרא והשארתי
הודעה לאימא ולאחותי על השינוי המעפן בתכנית, כי הנסיעה מפה
לבסיס זאת חתיכת נסיעה. תוך רבע שעה גם אדם היה מאורגן, ותומר
התנדב לקחת אותנו לבסיס, כי הצומת לא תעזור לנו הרבה בשבת
בצוהריים.

הנסיעה הייתה די בסדר, והתומר הזה הוא ממש אחלה בנאדם והכי כיף
בעולם לדבר אתו, ולמרות הסיבות המלחיצות שבגללן נקראנו שוב
למקום המגעיל הזה, ואפילו שהוא באמת מקום אחוש מגעיל, שמחתי
לחזור.
כולם היו שם כשהגענו, במדים ומתים לישון. בקושי אנחנו אומרים
שלום, וכבר "מחלקה, מסדר!!!". מייד הסתדרנו בשורה והתפקדנו,
ועל זה הוסיף לנו גדי סדרת תרגילי סדר "תסתכלו על עצמכם!!! כל
אחד מכם נראה כמו סמרטוט,
מה זה?!?!? אתם במפקד צבאי, תתנהגו בהתאם!!!"
כולם ישר קלטו שמשהו רציני קרה, כי כמה שגדי מניאק ורשע, עצבני
ממש הוא לא, הוא אף פעם לא נותן לדברים להשפיע עליו ממש או
להזיז לו יותר מידיי, ובזמן שהוא צעק עלינו באשכרה יצא לו עשן
מהאוזניים.
"מחלקה, עבור לנוח!!!"
בפחות משנייה נעמדנו שם בסדר מופתי, מחכים לשמוע מה קרה,
ומתפללים לא לטבוע בשטיפה שהוא עוד שנייה מפיל עלינו.
"יפה. אני רואה שהחופש שנתתי לכם לא השכיח ממכם מה זה תרגילי
סדר," אמר גדי, בעודו פוסע הלוך וחזור ממולנו בלי הפסקה "מה
שכן, היא השכיחה מאחד מכם את עקרונות הצבא, ומה זה לציית
לפקודות שאתם מקבלים!!!" הרעים בקולו. העפנו מבטים לצדדים,
לנסות להבין על מי או על מה הוא מדבר, אבל הוא ישר קלט אותנו
"לשמור על הסדר!!!" צרח "ראש מורם, המבט קדימה, לא לזוז!".
מיהרנו למלא אחר הפקודה.
"שאף אחד מכם לא יעיז לזוז!" אמר שוב.
"יפה," מלמל כשראה את כולנו עומדים כמו פסלים קפואים "עכשיו,
אנדריי וולשטיין, אתה מוזמן לקחת צעד קדימה".
אוקיי, עכשיו בכלל אף אחד לא הבין מה העניין, אבל היו לי כמה
קצוות חוטים בראש, שבמהירות החלו להיקשר זה לזה. אנדריי התקדם,
ונעמד שם.
"עכשיו," התקרב אליו גדי, באותו מבט מאיים שכולנו נבהלנו ממנו
רצח בהתחלה "אתה רוצה להסביר לחברים שלך מה העניין,או שאני
אעשה את זה?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, המפקד" אמר אנדריי בשקט.
"מה אמרת???"
"אני לא מבין על מה אתה מדבר, המפקד" חזר אנדריי, והפעם בקול
רם.
"הבנתי, אתה לא מבין. . ." חזר אחריו גדי, בקול השקט שלו,
שתמיד בא לפני ההתפרצות.
דקת דומייה שנמשכה כמו נצח מתחה לכל אחד מאיתנו את העצבים
והפיוז יותר ויותר, עד שפתאום גדי השתגע.
"מה יש לא להבין, קיבינימאט?!?!? בצבא הזה למדתם טוב טוב את
הבסיס ואת העקרונות העליונים שיהפכו אתכם לחזקים יותר, ואני
גאה בכל אחד ואחד מחיילי הפלוגה הזאת, שהוכיחו את עצמם יפה
מאוד יחסית לחופשה ראשונה. היו כמה שפיקששו עם נשיקה פה, חיבוק
שם, כמה מילים לא במקום, אבל זה בקטנה, אפשר לעבוד על זה. אבל
מה שאתה עשית!!! אתה אדם חלש, ואתה תישאר אדם חלש אם לא תעשה
בדיוק מה שאני אומר לך!!!"
"אבל, המפקד . . . "
"אל תגיד לי אבל המפקד!!!" קטע אותו גדי, בשיא הרותח של הקריזה
שלו "עוד לא סיימתי אתך!!!"
"אבל רק להסביר מה, המפ."
"אמרתי לך לסתום את הפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
אנדריי השתתק במכה, וכמוהו גם אנחנו. כל נשימה שמישהו לקח,
נשמעה כמו פצצת מרגמה באמצע היום.
"יפה," אמר גדי, אבל עדיין לא היה רגוע "עכשיו: מי מוכן להסביר
לי, מהן ארבע העבירות החמורות ביותר שאפשר לעשות בצבא שלי.?"
"המפקד" הרים אחד, לוי, את היד.
"לוי, צעד קדימה!"
הוא התקדם רבע צעד, מתוח ומבוהל כמו זונה בכנסייה "המפקד!"
"דבר".
"להביע רגשות בכל צורה חיצונית, גופנית או מילולית שהיא".
"יפה," אמר גדי "זה היה באופן כללי. חזור לשורה!!"
לוי לקח את הכמה סנטימים אחורה כמו טיל.
"עכשיו," המשיך גדי, בטון הרגוע-מתפוצץ הזה, שידוע לכולנו
כקטלני, אבל קטלני ממש "מי יפרט לי את ארבעת האיסורים, שהם
הבסיס לכל שאר הדברים, מתוך האופן הכללי הזה..?"
אף אחד לא זז. חוץ מגדי, שהילך מולנו הלוך וחזור, עצבני יותר
משניה לשניה.
"דורוווווווון!!!!!!!!!!!!!"
לקח לי שלוש שניות להתעשת "המפקד".
"טוס קדימה!" ידעתי שהפצצה הולכת ליפול עליי, או בעקבות כל
מילה שאגיד.
פקודה זו פקודה. התקדמתי "המפקד!".
"דבר!!!"
כמה התאמצתי להשאיר את הקול בקו אחד, לא לתת לו לרעוד, לא
לגמגם.
"להתאהב, להביע רגשות במילים, לחבק ולבכות, המפקד".
דממה.
גדי נראה כמו שטן מרוצה שעשו בשבילו את העבודה הקשה "טוב," אמר
"טוב מאוד. עוף למקום!!!"
מה זה עפתי, במהירות האור עפתי.
אנדריי עדיין עמד שם, מוכן למכה שעוד שנייה תנחת עליו, בענק.
גדי נעצר. פתאום זה נפל עליי, התפוצץ לי בקיבה ובעבע שם כמו
איזה מרק עוף שיצא מדעתו. היה לי חשק עצבני להקיא. משם זה
התפשט לכל הגוף, ואין לי מושג איך הצלחתי להישאר לעמוד שם זקוף
כמו גוש כלום ולא להתפרק.
פתאום הבנתי שאסור להיות בן אדם. לפחות פה.
פתאום זה יצא מגדר התיאוריה וקרם עור וגידים מול עיניי, באותו
רגע ממש, ולא רק באופן וויזואלי - זה היה אמיתי. זה היה
אנדריי.
"מוטב שאקדים ואציין," אמר גדי "שאני על טירונים לא סומך. פשוט
לא סומך. אני על החיילים שלי שומר גם בחופשות. אם הייתם הולכים
לאיזה יחידה של מזדיינים בתחת בצה"ל, הייתם קורעים את עצמכם
שבוע, חודש, חודשיים של שברי הליכה, שפשפת בביצים, מטעני צד,
סיורי שמירות...ואז חוזרים הביתה לאימא, לחברה שאוהבת אתכם
ולכלב. אז אתם הולכים להתקלח, שוטפים את הלכלוך ונשפכים לישון,
ואחר כך עושים מה שבא לכם - יוצאים עם החברים, דופקים את חברה
שלכם או אפילו סתם יושבים בבית. הקיצור - עושים מה שהייתם
עושים בלי קשר לצבא או לשום דבר לפני הגיוס. שם, אתם יוצאים
לרגע מהחיים שלכם, עושים צבא, וחוזרים הביתה לאותם חיים
שהשארתם שם"
הוא עצר לרגע, לקחת אוויר "אתם מבינים...אז פה, זה לא ככה,"
הוא דיבר אלינו בשקט, לאט, כמו אל חבורת מפגרים "פה אתם עושים
צבא שבעצם עושה לכם חיים אחרים. פה אתם לומדים להיות חיילים
לתמיד, חיילים גם אחרי השירות, חיילים עד שתמותו!!!" התחיל
לצעוק שוב "או גרוע מזה - תחזרו להיות הנמושות שהייתם כשהגעתם
הנה".
דממת מוות. התחלתי לנשום מהפה, נשימות ארוכות ודרך פתח קטנטן
ממש בין השפתיים, כי נשימה מהאף או נשימה רגילה דרך הפה עושות
רעש.
פחדנו אפילו לגלגל את האישונים הצידה, להציץ בכולם.
הבנו עד כמה השיחה הזאת הייתה קשה גם עבור גדי, כי לפתע הוא
התכופף והצית לעצמו סיגריה - דבר שהוא בחיים לא עשה לפני כן.
גדי בעת שיחות פלוגה, מסדרים או כל דבר אחר הוא מפקד בכל תא
ותא בגופו, בכל טיפת דם שזורמת בו. הוא בן זונה קשוח, ומפוקס
על זה במיליון אחוז. פתאום סיגריה...
לרגע הוא פשוט עמד שם והסתכל עלינו, כאילו שואל את עצמו אם הוא
נסחף קצת, אולי. רגע אחד כזה, של חשבון נפש. יכול להיות שאחרי
הכל הוא עדיין טיפה בנאדם.? רגע אחד, ואז זהו, חזרה לעמידה
הזקופה ולמבט ההוא בעיניים. יהרוג אותי, אני מאמין שהוא פשוט
פחד לתת לרגע הזה להימשך עוד, מחשש לאבד אותנו במצב ההוא שבו
הוא החזיק אותנו כל השיחה - עומדים בלי לזוז, מבטים קרים, הראש
לפנים. הרגשתי כמו נאצי.
אז הבנתי, שזו הייתה נפילה של גדי, ליפול ככה סתם אל תוך
תהיות, להעביר בנו מבטים של קצת אכפת, להרפות את הכתפיים. רק
אז הבנתי.
היה כבר מאוחר מדי כדי לסגת. לא הייתי יכול עכשיו בחיים לקום
ולעזוב, מאלף סיבות. הגדולה שבהן הייתה כמובן הפחד. הפחד
האנושי הזה ש-מה לעשות- עדיין מקנן בי, שאני אצא מכאן באמצע,
חצי בנאדם וחצי.לא יודע איך לקרוא לזה אפילו, משהו אחר,
והבלבול.חוסר הוודאות הזאת תחסל אותי, וידעתי את זה. ידעתי את
זה היטב. ידעתי שלמען עצמי, ולעזאזל - פתאום זה נתפס כמעוות,
מסריח, לא כשר - הייתי חייב להישאר.
ברגעים כאלה, אתה מצטער לפעמים שנולדת עם מוח תקין.

כשנה אחרי כן, הסתבר שאני הייתי הראשון שעלה על הגל הזה. יותר
מאוחר עלו תהיות מסוג זה בראשם של עוד שניים, שלושה. גיליתי את
זה בעיקר דרך תחושות והבנה, שלמרות ניסיונותיו האינסופיים של
גדי לשתק את הפנים שלנו בחצי מהזמן הדרוש לכך לא השתתקו. אם
מישהו מאיתנו היה מעלה את המחשבות האלה בקול רם, הוא היה גומר
בכלא צבאי על אמ-אמא של כל העבירות, זה זלזול, זו רשלנות וזה
פתח למרד. בכל מקרה, אני היחיד שהאפקט הבלתי מעורער בעצמתו של
השיחה ההיא פעל עליו באופן הפוך ממה שהוא פעל על כל השאר. יכול
להיות שזה כי אני גאון. יכול להיות שזה כי אני אידיוט. במצבים
כאלה אתה לא כל כך יודע, ואחרי המון המון זמן, כשאתה מתיישב
מול הטלוויזיה ומעביר ערוצים סתם, פתאום אתה שואל את עצמך אם
יכול להיות שבמהלך הזמן הזה שעבר החכמת מעט, או שאולי לא למדת
דבר.

האמת היא, שאני לא בטוח שבכלל קיימת לשאלה זו תשובה.

עברו כמה שנים מאז. שנים של קריעת תחת בצבא, ואחרי השחרור הרבה
פסיכולוגים ומבטים מזוגגים בעיניים. לבסוף התגברתי על העניין,
וייצבתי את עצמי איפשהו באמצע, בין לבין. היה חבל לי על כמה
אנשים משם, שלא חזרו.
נהוג לומר חבל רק על מי שמת, אבל מקרה זה הוא יוצא מהכלל, שכן
חייהם של אותם אנשים כעת.לא יודע, אני לא מסוגל לקרוא לזה
חיים. לא עכשיו, כשאני בכל זאת קצת יותר גדול וקצת יותר מבין.


בשבת ההיא שהזעיקו אותנו חזרה, בשיחה ההיא, התברר שגדי פיזר
תורני שמירה מהמשטרה הצבאית שלו שישגיחו שאנחנו לא עושים
שטויות. הם באו אחרינו באותו ערב שישי שלפני כן אל החוף, הם
היו שניים : אחד נצמד אלינו, אליי ואל אדם, והשני אל אנדריי.
כנראה היינו מסטולים מכדי לשים לב.
החברה הקודמת של אנדריי גילתה לו שהיא בחודש רביעי, והילד שלו.
אנדריי היה כל כך מבולבל שהתחיל לבכות. לבסוף, אחרי איזה 6
שעות של שיחה (שבמהלכה אני ואדם כבר התקפלנו הביתה) הם החליטו
לחזור ולגדל את הילד יחד. אנדריי חיבק אותה, אמר לה שהוא אוהב
אותה ונשבע גם להתחתן איתה יותר מאוחר, אמר לה שהכל יהיה בסדר.
הוא היה כל כך נרגש באותו ערב, ממה שהבנו. הוא היה פשוט מאושר,
מאוהב, מה שגדי התחיל לכנות לאחר המקרה "אופוריסט". אנדריי
ריצה על הטעות הזאת 5 חודשי מאסר. כשיצא, כבר היה המודל שכולנו
היינו אמורים לחקות את התנהגותו הטובה והראויה לשבח, על פי
גדי. כל יצור אנושי שהתקיים באנדריי אי פעם, מת. אמא שלו עזרה
לאתי לגדל את הילד, או משהו כזה, וכמובן, אנדריי לא התחתן
בסוף.
אמנם הם היו ביחד, הוא ואתי, אבל אני עד היום לא בטוח שהוא שם
לב למשהו מסביב בכלל, ראיתי אותו אחרי השחרור כמה פעמים, חי את
החיים שלו כמו איזה מת. בדיוק ככה.
אני זוכר כמה הוא אהב אותה, אפילו אחרי אותה שיחה בשבת ההיא.
לפני שהוא נכנס לכלא הוא אמר שהיא החיים שלו ולא משנה מה,
ושהוא יעבור את הצבא הזה בשלום ולא משנה מה יקרה לו - את אתי
שלו הוא תמיד יאהב. לנצח. הוא גם אמר לי בסוד שהוא חשב להתנצל
בפני כולנו על זה שהזעיקו אותנו וכל זה בגללו, אבל הוא היה
מודע שקיים בעניין סיכון, וסיכוי גדול מאוד שגדי יהרוג אותו.
הוא פחד אחרי השבת לפתוח את הפה כשגדי בסביבה, ובכלל. הוא פשוט
השתתק, ובהרבה מובנים. רק אתי, רק אתי נשארה מהכל,
אתי הייתה היחידה אז בתודעה האנושית שלו, והוא אהב אותה יותר
מכל דבר.
ואז הוא נכנס לכלא.

אתי והילד שלהם נרצחו באיזה פיגוע או משהו לפני קצת יותר מחצי
שנה. סיפרו שאנדריי לא הזיל דמעה אחת, ולא הזיז בפניו אף לא
חצי שריר. הוא פשוט עמד שם, מעל הבור שבו קברו אותם. עמד
בהבעתו הקפואה ולא אמר מילה.

עד היום אני לא מסוגל להאמין, שזה באמת לא הזיז לו.

אני חושב שלזה גדי התכוון כשאמר לנו ביומינו הראשון בפלוגה
שלו, כשאמר שבסופו של דבר לא יהיו אנשים חזקים מאיתנו לאחר
שנסיים אצלו שירות.
לא להפוך אותנו לחסינים, לא להפוך אותנו לרובוטים ששום דבר לא
מזיז להם. היה זה  דבר נפלא אם היה אפשר לעשות כן, אבל בינתיים
כל מה שהוא היה יכול לעשות זה פשוט ללמד אותנו להיכנס לדמות
החייל שלו, ולהיכנס אליה הכי חזק שאפשר. הוא חינך אותנו
להיסגר, לא לתת לשום דבר או לאף אחד לחדור אל מה שיש לנו
בפנים. הוא פשוט לימד אותנו לעשות פרצופים.

קרוב לוודאי שהוא ראה את התמונות של אנדריי מההלוויה בעיתון,
את פניו.
הוא בטח היה כל כך גאה.




הסיפור אינו אוטוביוגרפי ואינו מבוסס על שום מקרה אמיתי מכל
סוג.
השמות נבחרו באקראי ואין להם או לדמויות שהם מייצגים שום קשר
לדמויות אמיתיות או למקרה אמיתי.