הכרנו שמונה שנים לפני. היינו בי"א, אני בדיוק עברתי דירה
מישוב קטן לת"א שנראתה גדולה ומפחידה ובכלל לא שמחתי על
המעבר, אבל העבודה של אבא שלי חייבה אותנו לעבור . לא ידעתי
איך אני אשתלב, או אם אני בכלל אמצא חברים .
אני זוכרת את היום הראשון , נכנסתי לכתה וארבעים זוגות עיניים
חדשות לגמרי בחנו אותי. ראיתי שיש רק מקום אחד פנוי , אז
התיישבתי . הבחור בעל עיני השקד הסתכל עליי עם חיוך. זהו. זה
כל מה שהייתי צריכה . התחברנו מיידית.
הוא הכיר לי את ת"א , היינו עושים טיולים ליליים בתדירות של
לפחות פעמיים בשבוע, למדנו ביחד למבחנים , הלכנו ביחד למסיבות
ובעיקר היינו שם אחת בשביל השני ולהפך.
אף פעם לא הייתה לי חברה הכי טובה ובכלל הייתי נגד זה, אבל
איתו הכול היה כ"כ פשוט , אף פעם לא הייתי צריכה לדאוג שהוא
ישפוט אותי על משהו שאמרתי או שעשיתי , ידעתי שהוא ייתן ביקורת
אבל סמכתי עליו שהוא ידע איך לתת אותה ומתי. והדבר עבד גם
לכיוון השני , אני לא חושבת שהיה בן אדם שאהבתי להקשיב לו יותר
משאהבתי להקשיב לאורי , אהבתי את השין המיוחדת שלו ואיך שהוא
אמר דברים מסוימים ואיך שהוא תמיד ידע מה להגיד כדי להצחיק
אותי.
וככה עברנו את שנות התיכון, ביחד , כמעט בלתי נפרדים.
כשהתגייסנו - הוא לקרבי ואני למודיעין , אורי הכיר את נועה, הם
יצאו כמה פעמים לפני שנהיו חברים.
לא קינאתי בה , טוב, אולי טיפונת , אורי התחיל לבלות המון זמן
איתה וגם כשהייתי חוזרת פעם בשבועיים הביתה בקושי נפגשנו כי
תמיד היה איזשהו אירוע מיוחד שקשור בה " זה יום ההולדת שלה" ,
" יש לנו שלושה חודשים ביחד" , " קבענו מראש- את חייבת להבין"
ואני באמת הבנתי , לפחות בהתחלה , אבל אחרי שלא ראיתי אותו
חודש וחצי התעצבנתי באמת והחלטתי ללכת לדבר איתו.
כמובן שכשהגעתי אליו הוא לא היה בבית , אמא שלו הכניסה אותי
לחדר שלו והתנצלה "אני חושבת שהוא עם נועה, הם עוד מעט
יחזרו".
ישבתי שעה וחצי בחדר שמאז שהייתי בת שש עשרה השתנה רק במעט,
עכשיו היו תלויות תמונות שלה במקום שהתמונות שלו ושלי היו,
רציתי ללכת משם אבל אז שמעתי צחקוקים מדלת הכניסה , הם נכנסו
לחדר בלי להבחין בי בכלל , הוא נישק אותה בשפתיים שהיו שמורות
פעם לי - עם השפתיים האלה הוא דיבר אליי, הבין אותי וחייך אלי,
הוא נגע בחולצתה בידיים שכתבו לי מכתבים מצחיקים בשיעורים ,
שחיבקו אותי כשהיה לי רע וכשהיה לי טוב , שאחזו בידיי בטיולים
הליליים שלנו. "שלום" שלחתי לאוויר החדר , ראו עליה שהיא נבהלה
קצת מהקול הזה שפלש לאוזניה בלי אזהרה , שמחתי על זה.
"מה את עושה כאן?" שאל אורי , "טוב לראות גם אותך" אמרתי בקול
ציני - תוקפני משהו.
"אני חושבת שאני אלך" אמרה נועה , "מצוין " עניתי , הוא שלח
לעברי מבט תוכחה כזה, ראו עליו שהוא מעוצבן. נועה עשתה כמה
צעדים מבולבלים לעבר הדלת , לא אמרה כלום ופשוט יצאה.
"מה זה היה?" עיני השקד שלו התכווצו במאמץ ברור להבין אותי. "
מה זה היה ? תן לי להבין-לא ראית אותי חודש וחצי וזה מה שיש לך
לשאול אותי? אני באה לבית שלך , מחכה לך מעל שעה בחדר שלך עם
התמונות שלה , כמו איזו מנודה וזה מה שיש לך לשאול אותי? מה
בכלל קרה לתמונות שלנו ? החלטת שהן לא אקטואליות יותר אז הורדת
אותן? זה מה שהיה צריך? בחורה אחת כדי שנפרד בצורה כזאת? זה
כל מה שהייתי שווה בשבילך? " רתחתי . דמעה עשתה את דרכה במורד
הלחי שלי. הוא ניסה להתקרב - הדפתי אותו מעליי וטרקתי את הדלת
אחריי .
לא שמעתי ממנו באותו השבוע וגם לא בשבוע שאחריו , אבל בשבוע
השלישי הוא נכנס לחדר שלי , סגר אחריו את הדלת, והושיב אותי .
" יש לי משהו ממש חשוב להגיד לך" למען האמת בשלב הזה
התגעגעתי אליו כ"כ שאפילו אם הוא הי אומר לי שלום היינו
משלימים. אבל בכל זאת נתתי לו להגיד לי את זה.
" את הבחורה שהכי חשובה לי בעולם, היית איתי בתקופות הכי טובות
שלי וגם בהכי גרועות , לא הייתי בסדר כשהתעלמתי ממך , פשוט
נועה ..." העיניים שלו נצצו כשהוא אמר את שמה
" את מבינה , היא משהו אחר , אני והיא אף פעם לא נגיע לאותה
רמת קירבה שיש לי ולך, אבל היא... " לא נתתי לו להשלים את
המשפט " זה בסדר, מצטערת שהתפרצתי ככה ." הוא חייך .
" אתה ממש אוהב אותה , אה?!" . "כן" הוא ענה " ואני חושב שגם
את תאהבי אותה אם רק תתני לה צ'אנס".
