הוא קם. הרים את המכנסיים. רכס את הרוכסן. כיפתר את הכפתור.
הסתכל עליי. נתן לי צביטה קטנה בלחי זרק לי מאה שקל ואמר "את
בסדר את, את לא תספרי נכון?" ואני בקושי מעכלת את מה שקרה
עכשיו עונה "אל תדאג, אני בסדר..." והוא המשיך "תלכי, תקני לך
משהו ללבוש, זה לא יפה להסתובב ככה" הסתכלתי על החולצה שלי היא
הייתה קרועה. הסתכלתי על הרגליים שלי, הן היו מלאות בדם ובזרע
שהתערבבו בצורה כל כך חולנית. הוא הלך. הסתכלתי עליו הולך.
ממשיך את החיים, כאילו כלום לא קרה.

נשארתי באותו מקום. לא זזתי. לא רציתי לחזור הביתה, לא ידעתי
איך לחזור הביתה. בעצם, לא ידעתי איפה אני נמצאת בכלל. אני לא
זוכרת. אני זוכרת שהייתי בדרך הביתה מהג'אז. פתאום ראיתי אותו.
הוא חייך אליי ואמר "אמרו לך פעם שאת יפה?" ואני הייתי די
נבוכה מהמחמאה שנחתה עליי משום מקום. הוא המשיך ללכת לידי
"אפשר לדעת איך קוראים לך?" ואני עניתי "גל, קוראים לי גל"
"גל? איזה שם יפה! מזכיר את הים". הסמקתי. הוא היה מקסים כזה.
היה לו חיוך כובש. הוא הזמין אותי לכוס קפה. סתם כוס קפה, לא
משהו מיוחד. אמר שהוא רוצה להכיר אותי מקרוב. חבל שבאותו רגע
לא ידעתי כמה קרוב...

נכנסנו לאוטו. הוא אמר שהוא מכיר בית קפה נהדר, הקפוצ'ינו הכי
טוב בעיר. חייכתי והוא המשיך לנסוע. כל הדרך הוא שאל אותי
שאלות "בת כמה את? איזה מגמה את לומדת? מה את אוהבת לשמוע?"
דברים כאלה, לא משהו מיוחד. בטח שלא משהו שירמוז לי שהסיוט של
חיי עומד לקרות.

הוא פנה פתאום. נכנסנו לחורשה. בכלל לא ידעתי שבתל אביב נשארו
חורשות. הוא עצר. ירד מהאוטו וקרא לי "בואי גל, תנשמי את האויר
הנקי הזה. וואו, אני יכול להיות פה ימים שלמים ורק לנשום" הוא
נראה לי אדם מאד עמוק. אחד כזה שאפשר לדבר איתו ברומו של עולם.
התקרבתי אליו. הוא חיבק אותי. הרגשתי טוב עם זה. מהכתף את היד
הוא הוריד לכיוון האגן. ליטף לי את הישבן. והחמיא לי "את נורא
יפה" ושוב, הסמקתי.

ואז... הפנים שלו השתנו. העיניים שלו סקרו אותי מלמעלה למטה
כמו חיה שבוחנת את הטרף לפני הצעד שתעשה. היד שלו לחצה לי על
המותן, היד השנייה קרעה לי את החולצה. הוא זרק אותי על האדמה.
ישב עליי והוריד לי את המכנסיים. התחלתי לבכות. הוא נשק לי על
העיניים "אל תדאגי, עוד כמה דקות זה יגמר" עצמתי את העיניים
חזק חזק.  מנסה לחשוב על משהו אחר. הדמעות המשיכו והמשיכו, לא
הפסיקו לרדת לשנייה. כאב לי. כאב לי מאד. וחוץ מתחושת הכאב לא
רציתי להרגיש כלום. ניסיתי לא לחשוב, לא להסתכל עליו. לא ממש
הצלחתי. לא יודעת למה לא צרחתי, ניסיתי להיאבק. כל כך רציתי
שזה ייגמר, שהוא יגמור. רק שיגמור.

הוא גמר.

הוא קם. הרים את המכנסיים. רכס את הרוכסן. כיפתר את הכפתור.
הסתכל עליי. נתן לי צביטה קטנה בלחי זרק לי מאה שקל ואמר "את
בסדר את, את לא תספרי נכון?" ואני בקושי מעכלת את מה שקרה
עכשיו עונה "אל תדאג, אני בסדר..." והוא המשיך "תלכי, תקני לך
משהו ללבוש, זה לא יפה להסתובב ככה" הסתכלתי על החולצה שלי היא
הייתה קרועה. הסתכלתי על הרגליים שלי, הן היו מלאות בדם ובזרע
שהתערבבו בצורה כל כך חולנית. הוא הלך. הסתכלתי עליו הולך.
ממשיך את החיים, כאילו כלום לא קרה.

כאילו הוא לא הרס לי כרגע את החיים.