אז ככה:
סבי החזיר את נשמתו לבורא לפני כשנה. ובמסורת היהודית מסופר כי
במשך שנה מיום פטירתו של אדם, משפחתו מצויה במבחנו של אלוהים -
מי לחסד ומי לא. ואכן מבחן היה צפוי לנו.

חודש אחר כך הסרטן חזר והתפרץ אצל אבי.
למרות כישלון הניתוח, שכב אבי בבית החולים כחודש, ואחי ואני
התרוצצנו בין הבית, העבודה וביה"ח.
כלבנו האהוב בילה שעות רבות לבד.

ואז התחילו הטיפולים.
על מנת להיות קרוב לאבי עזבתי את דירתי הקטנה השכורה במרכז ת"א
וחזרתי הביתה (בכל מקרה נמאס לי מהשותפה).
כל עולמי היה סגור בארגזים קטנים במרפסת.

הטיפולים נכשלו.
שני סוגי רעלים הכניסו לגופו של אבי.
והם הגיעו גם לנשמותינו שהורעלו.
אחרי 4 חודשי הרעלה, הרופאים נותרו חסרי תשובות - או רעלים.
אז התפטרתי ונסענו לארה"ב, לא לפני שאבי הפסיק לתפקד.
סמי ההרגעה שלו היוו מפלט לכולנו.
אחרי חודש חזרנו. ולמרות הטיפול שם, גם הסרטן.
אביב הגיע, פסח בא. ללא שמחה רבה.
אז התחילה המלחמה.
אחי נסע לכנסיה.
והוא, הוא נסע למחנה הפליטים. ולא חזר. והיא נשארה לבד.

מעט אור היה בחיי השנה. ובעיקרו את.
הטיולים שלנו. משחקי הקלפים. הפרחים באדניות. רסיסי אור
ושלווה.
ימינו ולילותינו.
ועכשיו את הולכת. הרחק ממני. כי לא יכולתי לראות עתיד.

האם את מתפלאת???