שורות שורות הם צועדים,
בארץ רחוקה על רקע אפור
יפים ויפות עומדים שם בתור
מחייכים זה לזו מבלי משים.
את חייהם של המליונים איש
לא יוכל לזכור. את חלומותיהם,
רצונותיהם, תקוותיהם,
וסופם.

הם עמדו שם בתור -- חפים מכל
כתם, וחייכו שם אל מול פני הרשע.
כי הרשע המוחלט היה כה לא ברור,
כשהוא מתעצם מדקה לדקה,
כשהוא הולם בבשר ומכופף עוד כפיפה,

מה שנשאר הוא הרשע בלבד -- כששרידיו
עדיין אורבים בפינה חשוכה,
ואנו ילדי הנרצחים, אחרי יותר
מיובל שנים עדיין מתפללים --
עוצמים את עינינו ובתחינה חרישית
מסננים: "עין תחת עין, שן תחת שן,
אלוקים".