היום הלו"ז  של אמיר בירם מהחברה הקבלנית שאנחנו עובדים איתה,
להביא דברים והוא לא הביא הכל. ממש מעניין אותי.
אחרי העבודה היום יצאתי עם המעיל החדש שלי שנתן לי קצת להרגיש
חשוב בעולם הזה, הלכתי כמובן לכיוון רחוב שינקין המקולל.
עברתי ליד החדר שלה , שהיה שלנו,וראיתי  סופסוף אור.
המשכתי ללכת  וחזרתי שוב לאלנבי , שם תפס אותי גשם זלעפות ,
והייתי מת להשתין.
עליתי אליה. היא היתה במקלחת , פתחה לי עם אותו חלוק שאני נתתי
לה, למרות שהיה כבר מרופט היא כנראה לא רוצה להחליף אותו.
היה לה את אותו פרצוף חתום , המפחיד הזה של אל תתקרב אלי אפילו
ממטר, אז מה אם היינו יחד שבע שנים.
היא היתה באמצע הגשת סוף סימסטר , בכל החדר היה מפוזרים
שרטוטים.
היא לא השתנתה עם הפרצוף תשעה באב. אולי רק אני גורם לה להיות
ככה.
אבל שוב- אני לא חושב.
אני הבנתי משיחה של שלוש דקות שהיא לבד  ודי טוב לה עם זה,
וגם לי זה טוב, אבל אני גם מוכן להודות שרע לי גם בלעדיה.  זה
נורא מוזר , אני מתעב את האופי הקר הזה ואני רוצה אותו .למרות
שלחזור - ריאלית אני לא יכול אבל אני לא אראה יותר אושר מושלם,
נכון להיום , בשום מצב.
קרה לי שהייתי  עם חברים , אנשים שאני אוהב, והיינו באחלה ראש
והרגשתי ממש מאושר אבל אז באה מן שריטה כזאת בלב שממנה הבנתי
ששום דבר אחר חוץ ממנה לא יעשה אותי ממש מאושר.
הייתי אצלה והיא כל הזמן נראתה לא רגועה והיא רמזה לי ללכת
בתירוץ שהיא צריכה ללמוד , שוב השפילה אותי . איך שהייתי בדלת
דודו השותף נכנס והתחלנו לדבר, שאל אותי מה אני עושה ביום ומה
חדש . בינתיים היא התחילה לשרטט, א"כ התעצבנה שכביכול אני מציק
לדודו בזה שאני מדבר איתו. יש לה את הקטע הזה גם עם פזית -
אסור לי לדבר עם חברות שלה.דודו סיפר שהיא בקושי זזה מהבית
ושאין לה אף אחד ,למרות שעם יופיה היא יכולה  להפיל חללים
כשהיא נכנסת למקום .
בקיצור הלכתי משם - ואיך שיצאתי בכו איתי השמיים , הם היו
שחורים יותר משחור .אני חושב שראיתי גם כמה כוכבים שחורים
והרגשתי אפילו את אלוהים מזיל דמעה. נרטבתי למרות שתמי החמודה
מהעבודה נתנה לי אותו יום מטריה כדי שאני לא אתרטב עם המעיל
החדש שלי. הלכתי ברגל דרך אלנבי - בן יהודה עד לבית שלי.
התקשרתי בדרך לכל אותם חברים שאפשר לדבר איתם אבל כולם בדיוק
היו עסוקים .
האמת שכבר לא כואב לי ממש בבטן ,אבל פשוט חבל לי , כי אני
עדיין חושב שיש לה הרבה אלי כי עובדה היא מפחדת להיות איתי
הרבה זמן כדי לא להישבר, אבל אני באמת מאמין שטוב לה לבד אבל
זה לא פתרון לכל החיים, אני עדיין תמים ומאמין באהבה אמיתית
אחת ויחידה, אי אפשר לשחזר אותה על בובות אחרות.
חזרתי הביתה בשמונה בערך. ישבתי כמה דקות עם ענבל עמית,
השותפות שלי  ושני ידידים שלהם בסלון. כשחזרתי לחדר היא
התקשרה.
היא אמרה שהיא סולחת לי ושאני לא צריך להרגיש רע ופשוט למחוק
ולשכוח הכל. ככה פשוט מאוד.למחוק ולשכוח,אז אמרתי לה שאני באמת
מצטער שכפתור ה  DELETE  אצלי לא עובד על שבע שנים.
בזאת התמצתה השיחה והיא ביקשה  לא להתקשר , אז אני שואל למה ?
למה?
ממה היא מפחדת?
ממני כנראה. מפחדת להתאהב בי שוב.
אבל מה קרה שכל כך אכפת לה פתאום ממני?
אלוהים , אני מבקש דבר אחד .
תעשה שהיא תרצה לחזור אלי מחדש איכשהו .
שאני לא ארגיש רע עם כל העניין הזה יותר.
בבקשה .בבקשה .
עשית עבודה יפה עם המשפחה שלי פרקת אותה טוב טוב, אז לפחות
אולי תעזור לי בדבר הספציפי הזה.  
אבל עדיין, באותו ערב שכבתי עם הידידה החדשה שלי, הן תמיד
בהתחלה ידידות שלי. א"כ יצאנו לבלות ואני ראיתי עדיין את
אלוהים בוכה.
אז שיעשה משהו- שלא יעמוד ויסתכל.
הוא רואה שאני סובל מכל הזיונים האלה.