אני לא יכולה לנשום.
החום רובץ בריאות, ועם כל נשימה אני מתעייפת עוד יותר. הנשיפה
באה אך בקושי.
היובש מכביד לי על העיניים, יושב לי בתוך הסינוסים,
מקים שם משכן קבע, והן נעצמות, כבדות.
המרצה מדבר, אבל מזמן אינני שומעת דבר פרט לזמזום מונוטוני,
בלתי נסבל. טיפת זיעה נוזלת מתחת לחולצה. מכאן הדרך לייאוש
קצרה. את החדשות היום אני כבר לא אפתח.

אני נזכרת בך.
רץ עכשיו עם היחידה וצועק סיסמאות פטריוטיות. הרובה תלוי
משכמך, אחוז בידך החזקה, דרוך ונצור, במקומי.
ואתה, גם אתה דרוך ונצור, ומחר שולחים אותך לשטח.

היד רפויה, הראש כבד.
אט אט הצוואר מתכופף, כבר מזמן שאינו עומד במשא ובמתח.
והמשא רק הולך ומתעצם. המחשבות דופקות בעוז מבפנים על הרקות,
כרוצות לפרוץ החוצה ולעוף.
אולי כדי להגיע אליך.

אני מכירה אותך כל כך מעט,
ואני מרגישה כאילו הכרתי אותך מאז ומתמיד,
ואני מרגישה כאילו אינני מכירה אותך כלל,
ואני מרגישה.
סופרת את הימים אחורה. ומחכה לשמוע אותך בקול קטוע בטלפון,
מספר לי שגם אתה עושה כן, ושגם היום לא הקפיצו אתכם.
שם הנשק שלך הוא ממתכת, וכאן, הוא בשר ודם.
אני זוכרת את הריח שלך.
את המבט שלך שכבר אין יותר מה לענות לו, ורק לנשק לו.  

אתך אני בן אדם אחר.
או שרק אתך אני לא בן אדם אחר.
דרוכה ונצורה, אך רכה בזרועותיך.
שוכבת לידך על המיטה הגדולה, שני גופים מיוזעים.

ומחר תרוץ עם היחידה, ומחר תכוון היטב למטרה, המטרה של המטווח,
ומחרתיים זה יהיה באמת. ומחר, מחר אני אשב דרוכה ונצורה ואקשיב
למרצה, ואתאמץ לנשום.