"אנחנו מהתשתיות" אמרתי לעיתונאית. היא הסתכלה עלי במבט מוזר
ובעיניים גדולות. באנגלית הרצוצה שלה היא ענתה שהיא לא מבינה
על מה אני מדבר. "תשתיות, תשתיות". אמרתי לה שוב פעם וניסיתי
להכניס גוון עצבני לקול שלי בלי יותר מדי הצלחה. היא מיד
הסתובבה ופנתה לצלם שלה כדי להחליף כמה מילים לא ברורות בשבדית
או אולי פינית, דיאלקט נורדי קריר בכל אופן. כזה שאין לו שום
קשר להוויה המקומית הפרטית מאד שלי כרגע. כבר כמעט שבועיים
שאנחנו כאן בתשתיות ואני עדיין לא רואה את הסוף של העסק הזה.
שולחים אותך סוף העולם ימינה בלי לתת את הדעת שמדובר בעצם
בפועלים פשוטים. כך או כך, יש עוד הרבה עבודה. רק בישראל אנשים
שעובדים בתשתיות מסתובבים בלי הסרבלים הזוהרים האלה. אני לא
מבין איך זה יכול להיות יותר בטוח שאף אחד לא רואה אותך. אנחנו
האוונגליסטים של הקידמה אבל לפעמים אני מרגיש כאילו שכחו אותנו
מאחור. אז יש לנו כלים ויש לנו רצון ולכסף כבר איכשהו נדאג
אחר-כך. יש משהו במקצוע הזה שמתנתק מהטבע ומהזרימה האנושית
השוטפת וכופה עליך להניח בצד ערימה כבדה מאד שביום-יום רובצת
על הכתפיים. עכשיו אולי אני מרגיש את השחרור אבל אחר-כך אשקע
חזרה יחד עם המטענים הכבדים האלה, אביט לאחור ואומר: מה לעזאזל
עשיתי ?
בכל עבודה ציבורית כזאת יש תחושה של פריצת דרך אבל אני מרגיש
שאת הדרך הזו דווקא לא נפרוץ לעולם. בכלל כל עבודה ממשלתית
טומנת בחובה אופי רחב היקף כזה. הרגשה חלוצית שרק אתה חווה אבל
בעצם שותפים לה עוד אלפים. הרגשה שאתם הראשונים אבל רבים עוד
היו שם לפניכם. ואתה חוזר בדרך שבה צעדו אבותיך ואבותיהם ואבות
אבותיהם ואומר לעצמך, הפעם יהיה אחרת. הנה, עוד צעד קטן ורואים
את האור. הוא קטן, זעיר, דרושה ראיה חדה ביותר על מנת לחוש בו.
ומעל לכל, דרושה אמונה ענקית. כה גדולה עד שאין בתבל כולה על
מנת להכיל אותה. אבל הנה המפולת. והשאלות. ושוב אתה חוזר
למימדים הטבעיים ביותר. האורגניים. ונזכר באיתנות האיתנים,
בהישנות האירועים, בקורבנות שמוטלים עד אינסוף מצדי הדרך.