מצידי השביל הכבוש ברגליים אינספור, היער השתרע, רחב כדמיון
עצמו. צמרות גבוהות של עצים הצלו קמעה על השביל, וצילם של
העלים והענפים הגבוהים ריצד לו על הקרקע.
במשחקי אור וצל אלה, התבוננה מוני, כאשר נתיישבה לנוח על אבן
בדרכה לנהר, נכנסת לה למדיטציה צלולה והוגה כך: שינוי.
ארעיות. כריקוד הצללים הללו, כן כלל המציאות היחסית. יש בה
חוקיות, אבל זהו מחול מורכב לאין-שיעור, והשינוי הוא בערך הדבר
הקבוע היחידי בו... כפי שהצללים עשוים להראות לבור כמהות, והלא
הם רק צללים של העלים - שהם הם המהות, כך גם תופעת המציאות
בעיני הבור - כה שונה מטבעם האמיתי של הדברים!
משבי הרוח הקלים ששיחקו עם הענפים והעלים והיו אחראים למשחקי
האור והצל, נחלשו בדיוק כשמוני קמה והמשיכה בדרכה.
כארבע שעות הליכה הביאו אותה לאמצע הבוקר, ועוד שעתיים לצהרי
היום ולקרבת הנהר, הלא הוא הימונה, הנהר המקודש להינדים. שם
התמזגו להן כמה דרכים, ונפתח שטח רחב ידיים, שהצבעים, הריחות
והקולות שבו, היו די דומים לסאון ולהמולה הכה אופיינית של
מקומות רבים בהודו. יחד עם זאת, דומה שהיה בכל זאת הבדל מסוים,
חמקמק משהו - ריכוז האנשים הקדושים שם היה גדול במיוחד. ולא
היה זה האוסף הצבעוני והריקני של באבות ופרושים כמו ברישיקש או
וורנאסי, אלא משהו יותר אמיתי ונקי.
היא התיישבה במעגל של פרושים, מקבלת את נדבת האוכל הפשוט
והצנוע ואכלה לאיטה, מודעת לכל ביס, לכל לעיסה, לכל נשימה.
הטעמים החריפים ברובם התפרקו להם אל מול תודעתה הבוחנת.
מבט, שהיה מעבר למבט עיניים, דומה שניקב את קרקפתה וגרם לה
להרים מבטה. באותו אופן טבעי של הסתכלות בו רגילים ההודים,
מבטים רבים בחנוה, אבל מתוכם - מבט אחד היה ממש מבט. עמוק.
חודר. רואה.
בעל המבט, היה בחור שנראה צעיר יחסית. לא יותר משלושים. יוצא
דופן בהחלט בציבור הפרושים, שעבר - ברובו - לפחות את שנות
הארבעים המוקדמות.
ואז - קמה. כאילו לא היה זה גופה ואכן, בסופו של דבר, אין זה
גופי, נעמדת לה. דומה, כי עיניו של הפרוש הצעיר הביטו אל תוך
עיניה, על אף שהיא כבר היתה עם גבה אליו, והיא החלה לצעוד אל
הכיוון בו אמור להמצא הנהר, במעמקי השטח התוסס.
הפרוש הצעיר הלך אחריה, ועל אף שמרחק מטרים רבים היו ביניהם,
הם היו כגוף אחד, בזרמי האנשים הרבים.
הלחות הכבדה הדביקה את בגדיה של מוני לגופה, והיא חשה כבמעין
חלום. מידה מסוימת של חוסר שליטה, או שליטה בידי אחר מופעלת
עלי, וההרגשה הזו קשורה אליו הדוקות.
היא הרשתה לעצמה להיות מולכת, מנווטת, חפשיה מפחד. עבור הדבק
הכן, כל שעליו לעשות הוא להיות דבק באמת - את היתר, תעשה
הדהרמה.
הם החלו להתרחק מהציבורים הגדולים של האנשים, והגיעו למקום בו
הקרקע החלה נוטה באלכסון לעבר הנהר, שם היו פחות אנשים. מוני
נעצרה, כמתוך הוראה, ומכיוון שמידת השליטה עליה לא היתה כה
חודרנית שלא הרשתה לה לעשות דבר, היא בחרה להשקיף על הנהר.
למעשה, היא חשה, אותה שליטה היתה כה עדינה, שהיתה יותר רמיזה
או הזמנה מאשר שליטה.
והנהר... הנהר זרם לו בשקט, רחב ועמוק, כיצור חי, זקן ועתיק
שיודע הכל.
מעגל של אנשים במדיטציה ישוב היה על האדמה. הפרוש הצעיר עקף את
מוני וצעד אל המעגל. הפעם, מוני לא חשה בכל ניסיון שליטה.
הבחירה שלי היא, באם להשתתף במשחק עוד או שלא. לפיכך, הנני
בוחרת לראות לאן יובילו הדברים.
הוא צעד אל תוך המעגל הרחב ונעמד בתנוחת-הר זקופה ועיניו
עצומות. מוני התבוננה בשלימות יציבתו. השלווה העמוקה שהוקרנה
ממנו הקרינה משהו שונה משהכירה. משהו טוב, עמוק...פתוח... אך
יציב כסלע. כשער עצום של טירת ענק דמיונית.
משהו דרמטי מאוד עומד לקרות פה. משהו נבנה פה, בחלל.
היא נסתה לראות מה הקשר שלה אל זה. אני לא חלק מזה...היא
נתנה דרור לאינטואיציה הדקה, המדיטטיבית שלה - אבל... אני
מוזמנת לראות מקרוב! ההרגשה התעצמה כאילו שמארח, שפתח לפניה
את השער, החווה בידו, בחיוך, בהזמנה, כדי שתכנס...
ורק כאשר היא הפנימה הכרת תודה על ההזמנה, וקיבלה אותה, היא
הורשתה לבוא ואז החלה לצעוד למעגל.
שקט. דומה כי היקום עמד פתאום בציפיה שקטה, כאדם הנרכן אל מול
קדוש, מצפה ליד שתונח על ראשו, שיברכו.
ככל שהתקרבה, בהליכתה האיטית, הערה, חשה את האויר, שהפך מתקתק,
והחום היוקד הפך לנעים לאין שיעור, ואור השמש המסנוור המוחזר
מהנהר הפך לריקוד מרצד, עדין ומכושף.
מוני נתיישבה במקום הפנוי היחיד במעגל. הדמות במרכז עמדה
בשלווה כה עמוקה... כה ממוקדת...מוני עצמה את עיניה כפי שעשו
יתר היושבים במעגל, ומיד נפרס לעיניה החזיון!
ובחזיונה ראתה אישה הרה, כורעת ללדת. תמונה, שאילו היתה
ויזואלית לחלוטין, היתה ארצית, יומיומית... לא. היחודיות
היתה מאוד בולטת, אם גם לא ויזואלית - ובכלל - דומה שהמראה
עצמו היה שולי. זו היתה נוכחות. נוכחות רוחנית כבירה.
רק אז מוני החלה להבין במה היא חוזה. אווו! אנקת השתאות
מנטלית שגרמה לה להתנשף. גודל הכרת התודה לאותו יוגי, המתקשר
את האירוע, והכרתה את גודל הזכות לחיות בזמן שכזה, וגודל הזכות
להיות מוזמנת לראות את זה, כביכול, דרך "עינו השמימית", גרמו
לדמעות שיחלו לזלוג מעיניה. היה זה בהחלט יותר משאי פעם קיוותה
להיות עדה לו בחייה הצנועים.
בעידן קשה, טרוד וציני זה, הנבואה בדבר לידתו של
העתיד-להיות-בודהא פשוט נשכחה מלב, אבל הנה זה קורה, בדיוק
עכשיו, והיא עדה לכך! כן, העולם ישתנה לנגד עיניה, ושנים רבות
של ברכה יבואו עכשיו. ואולי היא תזכה בחסד היקר מכל, להיות
תלמידה של הבודהיסטווה.
הדברים מתכנסים, ושבילים חדשים נפתחים אל האור הזך של השלמות.
מעגל האנשים האלה, מעגל מיוחד היה. בכל העולם היו ברגע זה
מעגלים דומים. לא רבים, אבל רבים מספיק בשביל זה שלידתו של
הבודהיסטווה תהפוך מפורסמת בקרב החוגים המעטים של ההולכים-בדרך
הכנים, כדי שיערכו לדברים בהתאם.
קשת צבעונית עגולה הקיפה את השמש כעטרה.
המבורך נולד. היוגי שבמעגלים הפזורים ברחבי העולם מדטו שעות
מספר, והשבועות הבאים היו לשלווים וחיוביים באופן יוצא דופן
לתקופה קשה זו של המין האנושי.
מוני, שלמדה כבר אצל מוריה במנזר, ידעה כי עוד שנים מספר,
יבואו אפילו ימים טובים בהרבה.
סוף
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|