הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות "הסיפור הקצר"
ע"ש נחום גולן, 2002
           
כתבה על עצמה ועל השמיים הכחולים ועל השמש היפה הזורחת בכל
בוקר.סיפרה לי על המנטליות השונה, על השרב הכבד, על הקצב המהיר
של תל אביב ועל הפתיחות הרבה. אך לעומת זאת, אף פעם היא לא
הרבתה לספר לי על הכאב הרב שנושאת עמה ישראל.

ביום גשום אחד היא צלצלה בפעמון הבית שלי. הייתה רטובה כולה
אבל חייכה את החיוך המקסים שלה שהעיד על כך שאין הדבר מפריע
לה. סיפרה לי שהם עולים סוף סוף לארץ ישראל, סידרו לאבא שלה
כבר עבודה טובה מאוד שם. אם הכל יתנהל לפי התוכניות, הרגליים
שלה ידרכו על אותה ארץ שהיא אהבה בכל מאודה בעוד כחודש ימים.
כאשר דיברה נדלק ניצוץ בעיניה הכחולות כאילו הדבר גרם לה
להתרגשות עצומה, אך אני לא יכולתי שלא לחוש כאב עמוק. החיים
שלי ייראו כל כך ריקים מתכלית בלעדיה. זה לא היה סוד לתלמידים
שהייתי ילד נורא מופנם ושקט. אנה הייתה כל כך מלאת ביטחון עצמי
ושמחת חיים קורנת שבזכותה חיי החברתיים לא חסרו דבר, אך ידעתי
שכאשר היא תעזוב הכל ייעלם. אולי לכן שתקתי ולא הוצאתי מילה
כאילו איבדתי לחלוטין את יכולת הדיבור.

" ליאוניד, אתה לא שמח אפילו במעט בשבילי ? " שאלה בתמימות
הכובשת שלה ואני הבטתי היישר לתוך עיניה החודרות. הייתה זו אנה
שלי. אנה שאהבתי מאז שהיינו שנינו בגן ומעולם לא העיזו שפתיי
ללחוש לה את מה שהיה חרוט לעד בלבי. כיצד יכלה בכלל לעלות על
דעתה שאשמח ברגע שכזה? כיצד יכלה לצפות מאדם שהרגע מוטטו את
עולמו לגמרי להתנהג כאילו הכל נפלא ומשגע? סימני השאלה המשיכו
לנקוב בלבי, אך החלטתי להניח אותם בצד. חייכתי את החיוך המאולץ
ביותר שיכלתי לגייס ואמרתי לה:
" ודאי שאני שמח, אנה. הרי מהיום שאני מכיר אותך את בולעת
ספרים על ארץ ישראל בשקיקה ומפנטזת על לימודים באוניברסיטת
ירושלים והנה התגשמה משאלתך..." אנה הביטה בי בזלזול וחיבקה
אותי בחוזקה לפתע. הרגשתי את הדמעות שלה מרטיבות את חולצת
הפסים שלי. היא אמרה את המילים לאט ובהתרגשות: " ליאוניד, אתה
תישאר במוסקבה ואני אסע לארץ. אבל יום אחד אנחנו ניפגש שנינו
ושוב נהיה בלתי נפרדים. אולי אחרי שאני אתגייס לצבא אני אעשה
טיול מסביב לעולם ובדרך אעצור במוסקבה ואקח אותך איתי. אז
נטייל בדרום אמריקה ונרקוד עד אור הבוקר כמו מטורפים. שלוש
שנים זה לא הרבה, ליאוניד. אפשר לכתוב מכתבים ויש את האינטרנט
והטלפון, אנחנו נשמור על קשר כל יום. אנחנו הרי בלתי נפרדים",
היא הזדקפה מעט ואמרה " ואנחנו אף פעם הרי לא נהיה רחוקים
באמת."
ניגבתי דמעה שהתגלגלה על לחיי והסרתי את המשקפיים שלי.

" מתי כבר תעשה עדשות, הא ליאוניד?" החליפה באי רצינות
האופיינית לה כל כך נושא. התעלמתי מההערה שלה, רק המשכתי לחבק
אותה עד שאימא שלה טלפנה ואמרה שהגיע הזמן שתחזור הביתה כי מחר
יש בית ספר. הימים חלפו במהירות ואנה ואני ניצלנו כל דקה פנויה
ביחד.

אחרי בית ספר הייתי בא לבית שלה ועוזר למשפחה שלה לארוז את הכל
בקופסאות ואילו בלילות היינו הולכים שנינו לאכול גלידה ככה סתם
באמצע הקור, להחליק על הקרח או לראות סרט בקולנוע.
בלילה האחרון לפני עזיבתם ביקשה ממני לצאת לטייל. אמרה שהיא
רוצה להביט בפעם האחרונה על מוסקבה בלילה ואני הרי לא יכולתי
לסרב. חיכתה לי ליד הבית שלה עטופה במעיל פרווה ועד היום אינני
יודע אם פניה היו אדומות ונפוחות כל כך בגלל הקור או שמא היה
זה בגלל מפלי הדמעות שפרצו מעיניה קודם לכן.

שנינו התחלנו לצעוד בשקט מוחלט נותנים לקולות הלילה לדבר
במקומנו. אני זוכר בבהירות את יופייה המרהיב של מוסקבה באותו
לילה. עצי הלבנה התכסו בשלג, הירח הכסוף השתקף בנהר והשמיים
האפלים נראו מבטיחים על אף מיליוני הכוכבים הלא נודעים שמילאו
אותם. פתאום ברגע נדיר של אומץ, החזקתי את ידה וקירבתי אותה
ללבי וכך המשכנו לצעוד מחובקים, כאילו מחוגי כל שעוני העולם
פסקו מלכת והזמן הוא אינו אלא מה שמכנים מורי המתמטיקה ביטוי
חסר משמעות.

פתאום אמרה לי: "ליאוניד, אני כל כך אתגעגע אליך. אינני אוהבת
את מוסקבה, אך יש משהו מחמם בקור המקפיא שלה. בישראל הכל יהיה
כל כך חדש ואחרת..." היא נאנחה בייאוש.
"נכון. אבל הרי את חולמת על זה מאז שאני זוכר את עצמי. אנה, את
יודעת שאני צודק. אז למרות שגם אני מאוד אתגעגע אלייך ותחסרי
לי המון אני יודע שהשינוי הזה יהיה לטובה לשנינו" אמרתי לה
בניסיון נואש לשכנע את עצמי. היא התחילה שוב לבכות, שתי הצמות
השחורות והמבריקות שלה איבדו צורה לגמרי. "את זוכרת איך
כשהיינו ילדים קטנים, היינו משחקים במספרה. פעם אחת עשיתי אותך
כמעט קירחת לגמרי, בגלל שנסחפתי קצת עם הדמות.." אמרתי לה
ופיזרתי את הצמות שלה וליטפתי לה את השיער.

הבכי התחלף בצחוק הפעמונים המוכר שלה שנהניתי כל כך לשמוע. כל
הלילה העלינו זיכרונות מהילדות המשותפת שלנו עד שהשמש הופיעה
פתאום ולרחוב הגיעו המנקים הזקנים והחלו מטאטאים את הרחוב,
ריחות מופלאים של לחם טרי החלו מתפשטים באוויר וקריאות נערי
עיתונים החלו מהדהדות ,כך ידענו שנינו שהרגעים הקסומים שלנו
באים לקצם וללא מילים צעדנו בדממה לביתה. ההורים שלנו לא אמרו
מילה על השעה המאוחרת בה מצאנו לנכון לחזור הביתה, כנראה הבינו
כי לחברות ארוכה כמו שלנו הפרידה קשה מנשוא וכל מאית שנייה זה
במחיצת זה היא חיונית ביותר. ידעתי שלא אהיה מסוגל לשאת את
מראה המטוס הממריא לשמיים ונושא בחובו את אנה שלי הרחק מכאן,
לכן ביקשתי להיפרד ממנה לפני שנסעו במונית לשדה התעופה.

עזרתי להם להעמיס את אחרון התיקים על תא המטען ונעמדתי מולה.
התחבקנו פעם אחרונה ממש חזק, כאילו לא רוצים לעזוב ואז לפתע
הישירה אנה את מבטה אל עיניי וחייכה אליי חושפת שיניים צחורות
והעניקה לי נשיקה בשיא הטבעיות. לא הייתי מוכן לזה, אבל בעצם
מעולם לא צפיתי שום מעשה שאנה עשתה כי הייתה בחורה מאוד לא
צפויה. רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, שמאז ומתמיד אהבתי אותה
אך הייתי שרוי בכזה שיכרון חושים שלא הייתי מסוגל למקד את
מחשבותיי. חיבקתי בחום את אחיה הקטן ואת שני הוריה ונפנפתי להם
לשלום לא מסיר את עיניי מאנה שלי שניסתה להסתיר ללא הפסקה את
דמעותיה. הנהג התניע את המכונית באופן אוטומטי וראיתי איך כל
מה שאהבתי בחיי חומק במהירות מפחידה מעיניי.

לא משנה כיצד ניסו הוריי לנחם אותי, מצב רוחי נשאר ירוד.
נעשיתי מרוחק יותר ויותר, ציוניי ירדו. רגעי האושר שלי היו
טמונים במכתב אחד עם בולים ישראליים וניחוחות אחרים. כאשר
קיבלתי מכתב שכזה הייתי עולה לעליית הגג וקורא אותו בקול רם
לעצמי ומדמיין שהוא נכתב בקול של אנה. שמעתי באחד הימים את אבא
אומר שהשתגעתי לגמרי ואת אימא ממלמלת לו שזהו גיל ההתבגרות אבל
זה לא גרם לי לשנות את התנהגותי. להפך, בלילות הייתי חולם על
אנה ומספר לה על אירועי היום שעברו עליי והיא הייתה צוחקת את
הצחוק המשוחרר וחוזרת ואומרת לי לצאת ולבלות קצת, להפסיק לקחת
הכל בכזו רצינות תהומית.

במכתבים ניסתה לגרום לי "להיות מסוגל לראות הכל דרך העיניים
שלה, אך זה קשה (כך הסבירה) מפני שצריך להיות פה בכדי להבין".
עבורי לא היה דבר בעולם שנכספתי אליו יותר מאשר להיות שוב אתה
ביחד, אך נאלצתי להכיר בעובדה שהדבר איננו אפשרי, לפחות לא
כרגע. במכתביי שלי לא מצאתי דבר מזהיר או מעניין במיוחד, אך
היא דרשה לדעת מה שלום כולם כך שעדכנתי אותה בפרוטרוט. היא
סיפרה לי שהיא לומדת עברית באולפן עם המון עולים חדשים שיודעים
רק מילים ספורות בעברית כמוה ומשתפרת מיום ליום. באחד ממכתביה
כתבה לי:
" בהתחלה, צחקו על המבטא שלי. חשתי נבוכה ושונה מכולם. אבל אז
החלטתי שאני חייבת לעמוד על שלי. אפילו אם אינני צברית כמוהם,
אני יהודיה בדיוק כמו כולם וזכותי המלאה לחיות בשלווה ובנחת
בישראל, אז הראיתי להם בדיוק מי הבוס. עכשיו הם הרבה יותר
מקבלים אותי, אני אפילו חברה של כמה מהם ויוצאת אתם למועדונים
ומסיבות בימי שישי בערב. לפעמים אני רוצה שוב לחצות את הכביש
ולהיכנס אליך הביתה בסערה, אבל אני מניחה שזה לא אפשרי כרגע.
דע לך שבכל שנייה ודקה שעוברת אני מתגעגעת אליך יותר ויותר,
מחשבותיי נודדות תמיד אליך. אפילו כשאני רוקדת ושוכחת את הכל
מסביבי ואת עצמי בין השאר, אני עדיין חושבת עליך, ליאוניד."

מתגעגעת? חושבת? באיזו צורה? האם את חולמת עליי חלומות
מטורפים? האם את זוכרת את אותו יום בו עזבת את מוסקבה והשארת
אותי מאחור? האם את זוכרת את הנשיקה המדהימה ההיא? החלטתי שאני
מוכרח לספר לה, אני מוכרח לכתוב לה עד כמה אני אוהב אותה. אני
מוכרח לשלשל את המכתב לתיבת המכתבים לפני שאחזור בי. התיישבתי
מול מנורת הקריאה שלי והתחלתי לשרבט מילים על הדף, המכתב לא
יצא יותר מדי מובן, אבל איך אפשר לפשט רגשות? יצאתי החוצה בלב
הסערה ושלשלתי את המכתב לתיבת המכתבים. בדרך הביתה לא הפסקתי
לצחוק מרוב אושר. אני אוהב אותך אנה, צעקתי באמצע הרחוב.

כאשר נכנסתי הביתה שררה דממה מוזרה ומעיקה. התפלאתי שאימא לא
הכינה ארוחת ערב, דבר מעין זה אינו אופייני לאימא כמו שלי
ומייד הסקתי שמשהו אינו כשורה. עליתי למעלה לחדר השינה שלה.
היא ישבה כפופה על מיטתה כאילו עולמה חרב עליה. "אימא, מה יש,
מה קרה? עיניה הירוקות היו חסרות צבע, אך מלאות דמעות.

" אנה, אנה. . ." היא החלה להשתעל. "אנה מה?" שאלתי בבהלה.
"אנה מתה, היא מתה, ליאוניד. היה פיצוץ במועדון ריקודים של תל
אביב והדוד שלה התקשר לפה. זיהו את הגופה שלה, ליאוניד. היה
מחבל שבא לפוצץ את עצמו, כדי לפגוע באחרים. אנה היפה שלנו, כל
כך צעירה ושובבה הייתה עם הצמות השחורות המקפצות שלה, הו
ליאוניד. היא איננה עכשיו. היא. . . " לא זעתי ממקומי. רציתי
לשאול מתי זה קרה אבל האיברים שלי התאבנו לגמרי. " אנחנו
נוסעים ללוויה דבר ראשון מחר בבוקר. אני כבר התקשרתי להזמין
כרטיסים. אירוני, לא? בקושי הייתה בישראל חודשיים וכבר. . הו,
אלוהים".

לוויה? קוברים את אנה שלי? את אנה שלא הספיק להגיע אליה המכתב
שמספר לה עד כמה אני אוהב אותה? ועכשיו כואב לי כל כך. בהלוויה
כל האנשים עמדו מסביב לאבן מרובעת וקודרת ואף השמיים קדרו בארץ
החמה הזו. איך נסעת לפה כדי למות, כשבעצם כל מה שרצית היה
לחיות. היה לנשום אוויר ישראלי ולרקוד עד אור הבוקר. לעצום את
העיניים סתם כך ולדמיין שאת חיה במציאות אחרת, מציאות בה לא
מתים בני נוער מפני שטיפחו לעצמם מגדלי חלומות יפים ופגיעים כל
כך, ואיש הרי לא אסר עלייך, אנה שלי, לטפח את מגדל החלומות
הפרטי שלך.

אנה, היום הלכתי לטייל על גדות נהר הוולגה ונזכרתי בטיול שלנו.
אני יודע שאת חושבת שזה לא טוב שיש לי כל הזמן מחשבות רציניות
כל כך, תהומיות כל כך אבל בכל זאת לא עזבה אותי מחשבה אחת. על
מה חשבת, אנה שלי כשרקדת את הריקוד האחרון שלך?!