מוקדש באהבה רבה לחברתי הטובה ביותר, על שמה הסיפור.

בשביל אנה הכל התחיל בבוקר ערפילי אחד בו הלכה לתחנת האוטובוס.
אנה, כהרגלה, לבשה בגדים, המבליטים באופן הכי טוב, שאפשר
בתקופת החורף, את גופה החטוב. ובקבוצת בגדים זו נכללים כמובן
חולצת הבטן החורפית ומכנסי הג'ינס הצמודים, אך מעיל גדול ולבן
כיסה את גופה לחלוטין.
הערפל היה כבד, הוא הקשה על אנה לראות במרחק של יותר משלושה
מטרים ממנה. היא כמעט והתנגשה בעמוד שמסמן את תחנת האוטובוס.
בתחנה עמדו שלושה אנשים חוץ מאנה. שניים מהם היא זיהתה, הם
ליוו אותה כמעט כל דרכה לתחנה. איתם עמדה אישה מבוגרת. מבעד
לערפל הכבד, אנה הצליחה להבחין ששלושתם מתבוננים בה. אנה הביטה
מטה במהירות כדי לראות אם כל חלקי לבושה במקום. אך לא זו הייתה
הסיבה למבטים הנעוצים בה. אנה, שחשה משהו מוזר באותם אנשים,
הסתובבה והביטה לכיוון שממנו אמור להגיע האוטובוס.
הערפל החל להתפזר. השעה הייתה מאוחרת. האטובוס עוד לא הגיע.
אנה הביטה אחורה, והבחינה שעדיין עומדים איתה אותם שני בחורים
ואותה אישה מבוגרת. שלושתם חמורי סבר, ועייניהם עדיין נעוצות
בה. אנה ניסתה לחייך אליהם, ומייד הסתובבה בחזרה. על פניה
ניכרת בהלה.
צעקה נפלטה מפיה של אנה, כאשר נתקלו שתי עינייה בגוש גדול
ורוטט של מתכת, אשר היה מאוד קרוב אליה.
היה זה האטובוס.
אנה נשמה לרווחה. לאחר שעלתה לאוטובוס היא הבחינה שגם הנהג
בוהה בה. היא הסתובבה וראתה את אותם שני בחורים שחיכו איתה
בתחנה, עולים אחריה ונועצים בה את אותם מבטים, ומאחוריהם, מחוץ
לאוטובוס, עמדה האישה המבוגרת, ממשיכה להביט באנה מבעד לערפל,
שכמעט התפזר ונעלם נעלם.
אנה מיהרה לתפוס את מקומה באוטובוס.  
כשהגיעה למקום ריק באוטובוס, הבחינה אנה שאין באוטובוס נפש חיה
אחת, שלא מלווה את מסלולה במבטים. כאשר התיישבה, שמה לב  שעם
המבטים באים לחשושים. כדי לברוח מן המבטים, אנה הביטה מבעד
לחלון האוטובוס, אך ללא הועיל. לצד האוטובוס היה אוטובוס נוסף,
ובו ישבה האישה מהתחנה, עדיין מביטה באנה, הפעם דרך החלון. אפה
היה צמוד לזגוגית ועיניה פעורות. לא רק האישה התבוננה באנה. כל
האנשים באוטובוס השני התגודדו סביבה והביטו באנה מבעד לחלונות.
אנה מייד הסתובבה, היא נצמדה למושבה בחזקה וניסתה לשכנה עצמה
שהכל בסדר. אנה הביטה לכיוון נהג האוטובוס. היא הבחינה שדרך
המראה שבכניסה לאוטובוס, הנהג מתבונן בה.
לאט לאט החלו נוסעים רבים באוטובוס לקום ממקומותיהם. לכולם
הייתה מטרה אחת- אנה. וכולם החלו להתקרב אליה. אנה ניסתה
להצטמצם כמה שיותר בפינה. היא פחדה מהם. צעקות החלו להישמע
מהאוטובוס. צעקותיה של אנה. כל הנוסעים התאספו סביבה והחלו
לצחוק. עם צחוקם הם חשפו שיניים מחודדות ומפיהם ניגר דם רב.
אנה עצמה עיניה בכל כוחה, אך עדיין שמעה את קול צחוקם, היא חשה
את הדם נוזל על גופה, המבטים החלו אף להכאיב לה.
האוטובוס נעצר.
מתוך הקהל שהתגודד סביב לאנה יצאו שני הבחורים. הם הקימו את
אנה ממושבה והובילו אותה ליציאה מהאוטובוס.
אנה צמצמה עיניה לקראת השמש שקיבלה אותה. היא ניסתה לכסות את
עינייה עם ידייה, אך מעילה הלבן נטול השרוולים לא אפשר זאת.
מול אנה עמד מבנה גדול ומגודר. אנה חייכה חיוך גדול של הקלה.
שני הבחורים הובילו אותה לשערי המבנה הגדול. אנה הלכה אתם ללא
התנגדות.
וכך שלושתם עברו מתחת לשלט ישן, שעליו היה כתוב:
"בית חולים פסיכיאטרי על שם אברבנל"