אין בי שמץ של ספק שגם את זה כבר כתבו לפניי, ותמיד יש בי את
הניסיון להילחם עם עצמי: "עזבי, אל תכתבי על זה, עוד 20 אנשים
לפחות כבר כתבו על זה לפנייך, הכל כבר נטחן". אבל אני עדיין
ממשיכה לכתוב, על נושא שנתחן כבר 20 פעמים לפחות.
ימים ולילות אני מנסה למצוא בעצמי משהו, משהו שונה שיש בי,
ושאין לאף אחד אחר. לאף אחד בעולם! לא אכפת לי, שיהיה טוב,
שיהיה רע. אני רוצה שיהיה בי משהו אחר, מיוחד. זה יותר מדי
לבקש להיות מיוחד? ויש שיגידו שיש לי טביעת אצבע שונה משיש לכל
אחד אחר בעולם. זאת לא כוונתי.
את מה שאני כותבת, כבר כתבו לפניי. את מה שאני חושבת, כבר חשבו
לפניי. את מה שאני חיה כבר חיו לפניי, וגם מתו לפניי! את
הרגשות שלי כבר הרגישו. את הכל, כבר עשו לפניי, אז מה אני? אני
סתם עוד אחת, עוד יצור, בעולם היותר מדי גדול הזה, עם היותר
מדי אנשים, ואף אחד מאתנו כבר ממזמן לא אינדיבידואלי, כי הכל
כבר עשו לפניו, וחשבו לפניו, והרגישו לפניו, וחיו לפניו, ומתו
לפניו.
אז יש לי בוהן גדולה יחסית לשאר האצבעות. אז מה? לאלפי אנשים
יש את זה.
אז יש לי עגיל באף, מה שאחדים רואים כמזוויע, ואחרים רואים
כמוסיף. אז מה? לאלפי אנשים יש את זה.
אז יש לי שיער יפה וציפורניים כסוסות. אז מה? לאלפי אנשים יש
את זה.
אז יש לי כשרון כתיבה ויכולת הבעה (לפחות כך אמרו לי). אז מה?
לאלפי אנשים יש את זה.
אז יש לי עיניים, ואוזניים, ואף ושפתיים. אז מה? לאלפי אנשים
יש את זה.
אז יש לי חיים, ובית, ומשפחה, וכלב, וחברים. אז מה? לאלפי
אנשים יש את זה.
אז יש לי סכין ואני לא פוחדת להשתמש בו. אז מה? לאלפי אנשים יש
את זה.
אז יש לי חור בתחת ובורג משוחרר בראש. אז מה? לאלפי אנשים יש
את זה.
אז אין בי שום דבר מיוחד. אז מה? לאלפי אנשים יש את זה.