"הראש לעולם אינו שולט על הלב,
אלא הופך להיות שותף לפשע"
- מיגנון מקלוהן


הייתה זו מוזיקת פסנתר שלווה ונעימה, פעם הוא שמע אותה באיזה
קונצרט של מוזיקה קאמרית, הוא אפילו לא זכר איך קראו ליצירה או
היוצר, הוא פשוט לא היה מהאלה שזוכרים דברים כאלו, כל מה שידע
היה מה שהתנגן לו בראש כל השנים, היה זה נפלא.
זה התחיל במנגינה שקטנה וערבה, לוחשת ומסתלסלת על פני הרקע של
הסיפור, כן את הסיפור הוא זכר היטב, היה זה מחזה, שעליו נכתבה
המוזיקה, הוא לא זכר איך קראו לו, אך תמיד ידע את הסיפור.
הוא זכר שזה התחיל בפיקניק על יד האגם, לאור שמש בהיר ושמיים
כחולים, הם ישבו על הדשא, הוא ואישתו לעתיד, ישבו והתבוננו זה
בזה, ולחילופין, על האגם והציפורים, הייתה זו אידיליה, הוא זכר
זאת טוב מאוד.
ואז לפתע המוזיקה החלה רצה, קופצת גולשת על פני התווים, הוא
זכר, איך הקלידים רעשו וקפצו שהיד המנגנת עליהם פיזזה הלוך
ושוב עם אצבעותיה.
בסיפור, כשהזוג ישבו להם מתחת לעץ, וכל שעשו היה להתבונן,
נכנסו לפתע והציפו את האגם ילדים קטנים בשלל צבעים ורעשים,
קופצים משחקים, צוחקים בקולי קולות, מלאי שמחת חיים.
הסתכלה עליהם האישה, ורצון עז להביא ילדים לעולם הציף אותה,
היא רצתה להיות אמא, היא רצתה לחזות  בילדה משחק בכדור, או עם
חברים, את צחוקו של התינוק הקטן, היא רצתה זאת יותר מכל דבר
אחר בעולם. לעומתה הסתכל הגבר בקור רוח על אותם ילדים, פנה אל
זוגתו והציע שילכו למקום אחר, אך היא סירבה והמשיכה להתבונן
בהם, ואז לפתע פנתה אל בעלה לעתיד בנושא שמעולם לא דיברו עליו
לפני כן, היא שאלה את דעתו להביא ילדים, וכאן החלה המוזיקה
להפוך צורמת וכואבת, לקרוע את מיתרי הלב כאילו היו חוטי דייג,
היא צרחה ממש המוזיקה, צרחה בקולי קולות, כשהגבר סירב.
האישה הסתכלה עליו במבט שבור ומאוכזב, ורצה בבכי מן האגם, כאשר
היא מותירה את טבעת הנישואים זרוקה על הדשא הרך.
הגבר שאהב אותה יותר מאשר אהב כל דבר אחר בעולם, ידע שאפילו אם
ירצה, אין הוא יכול להביא ילדים בשל עקרותו, הוא לא רצה לאכזב
אותה, הוא לא רצה להפיך בה תקוות שווא, לכן הוא שיקר.
בשלב הזה המנגינה כבר נעשתה מהירה כמו דפיקות הלב לאחר התרגשות
שכזו, הגבר קם ממקומו, התבונן בטבעת, קפץ לנהר - וטבע.
המוזיקה נחלשה, הפכה להיות שקטה, רקוויאום למתים, אקורד אחרי
אקורד, סול מי פה, ושוב שלושתם ביחד, עד שהכל נעלם כשלחצה
הפסנתרנית על הפדל הפעם האחרונה, מניחה למוזיקה להתהדות אל
החלל.
אחרי ההופעה, ניגשתי מאחורי הקלעים לברך אותה, לי הייתה זו
החוויה אולי המסעירה בחיים. היא עמדה שם, כשראיתי אותה, שיער
שטני גולש, תווי פנים עדינים, נותנים זוהר לאותן עיניים כחולות
ובוהקות, היא עמדה שם מעל הפסנתר, מסדרת את התווים, ומניחה
אותם לתוך שקית שקופה, ניגשתי אליה, וכשמבטינו נפגשנו, הלב שלי
קפץ ממקומו, בקושי יכולתי לדבר, היא חייכה אלי, וקול שיכלתי
להגיד הסתכם ב "זה היה יפהפה",
היא חייכה שוב, והודתה לי, והמחשבה הראשונה שקפצה לי בלב הייתה
להזמין אותה לארוחת ערב, אני חייב לפגוש אותה, ידעתי זאת, אך
האם היא תסכים, היא בכמה ליגות מעלי - אין לי סיכוי.
קפצתי למים. שאלתי, היא סירבה, אבל נשארתי בחיים, הייתי מוכן
לכך, טוב נו, כנראה כך זה היה צריך להיות.
היא הסתכלה עלי כשאני הולך, ולפתע אמרה "חכה", הסתובבתי בשבריר
שנייה, והיא אמרה, "אתה לא מבין בדיחות?",
-"ממ...", קולות מלמלול בקעו מגרוני והיא השיבה,
-"מחר ב20:00, תהיה כאן".
נפרדנו לשלום, ובדרך קיפצתי מעל לשלוליות, הנחתי לגשם להציף,
אותי במים, דילגתי ושרתי, הייתי המאושר באדם.