אני כבר לא מכירה אותם,
הם לא מדהימים כמו שהם היו פעם.
אני יושבת בחדר,
ומסתכלת על התמונה שזרוקה לי על השולחן.
מדמיינת איך החיים היו אם כל זה לא היה קורה.
אבל אני לא יודעת.
ההרגשה של חוסר הידיעה הורגת אותי.
חוסר הידיעה מה עומד לקרות, ומה קרה שהם נהיו כאלה.

אני לא יכולה להסתכל לו בעניים.
דמעות של תקווה נוצצות ואז זולגות לאט לאט.
והיא. היא זה הגבול.
הגבול של הסבל הנפשי שלי.
אהבתי היחידה, אהבת אמת.

אלוהים תגיד לי, מה עלי לעשות?
איך עליי להתנהג? מה עליי לחשוב?
עם מי כדאי לי לדבר?
תגיד לי,
לפני שיהיה מאוחר מידי.