כל אחד מת לפעמים.
לכל אחד יש מספר רגעים בחייו שבו לשבריר שנייה, נשמתו מנסה בכל
הכוח לפרוץ החוצה, מהגוף שעבר כל כך הרבה סבל.

המוות הראשון שלי היה כשהוריי התגרשו.
המוות השני היה אחרי שהוא עזב.
המוות השלישי היה כשהעיפו אותי מבית ספר.
המוות הרביעי היה אחרי שהתעוררתי והבנתי שיש לי צו עוד שבוע,
ואופס.. כבר שנתיים שאני מפוצצת בסמים.
המוות החמישי שלי נמשך עד עכשיו. המוות החמישי שלי הוא הנורא
מכולם.
המוות החמישי שלי נוצר מההבנה שהחיים האלה לא מתקדמים לשום
מקום, שהם תקועים.
בשביל מה אני יושבת וכותבת הכל ? יושבת ופורקת את הנשמה שלי?
למה אני מתעוררת בבוקר ?
למה אני הולכת לישון ?
כל היום מעשנת בלי מטרה, בניסיון עלוב להרים את המצב רוח
המזופת שלי, שתקוע עמוק עמוק באדמה, כדי שלדקה אחת אפילו,
העיניים יתייבשו מהדמעות. כדי שהפה יתעקם כלפי מעלה לרגע קט,
וילבש על עצמו חיוך.

בשביל הרגע הקטנטן הזה, אני מתה כל כך הרבה פעמים.
אז כמה פעמים אני עוד צריכה למות כדי שאבין שהנשמה שלי לא רוצה
בי ?

במוות הבא שלי אני פשוט אתן לנשמה חופש, אני אפתח לה את "שערי
הגוף" שתצא ותיתן לעצמה הזדמנות  לעשות בחירה חדשה ולבחור גוף
נורמאלי, שממנו היא לא תרצה לברוח כל כך מהר.