היא התעוררה בבהלה מצלצול השעון. "מה? כבר?" צעקה לתקרה. מלמלה
'כוס אמק' קטן תפסה את השעון וזרקה אותו בכל כוחה על הקיר
מנגד. הצלצול הפסיק ושברי שעון מעורר מלאו את הרצפה.
היא זינקה בעצבים, סיננה 'קיבינימט' בין שיניה ויצאה מחדר
השינה. היא הלכה לכיוון דלת הכניסה כשידה האחת מגרדת בתחתונים
וידה השניה בקידמת הפה בתור תוספת נימוסית לפיהוק הגדול במיוחד
שלה. היא פתחה את הדלת, הרימה את העיתון משטיחון הכניסה וסגרה
את הדלת. הכינה נס, הדליקה סיגריה והתיישבה בשולחן המטבח לקרוא
את העיתון.
משבר במזרח התיכון, פיגוע המוני, הרצח הסידרתי של בחירים
בממשלה ממשיך, הפועל הפסידה, רוטווילר אכל ילד ושתי פיצות. כל
אלה לא היו בכלל בראש מעיניה. היא מיד עברה למדור התרבות כדי
לקרוא את הביקור על התערוכה הראשונה שלה אמש.
"בן זונה" אמרה לעצמה ונזכרה איך עשתה הכל כדי לקבל ביקורת
טובה, אפילו הלכה איתו לשרותים. ומה הוא כתב:
'טכניקנית טובה אבל לא מביעה רגש ביצירותיה' עוד הוא כותב
'חשתי ריגוש קטן וחסר חשיבות בתערוכה אבל לא משהו מחדש
ואקסטרווגנדי. לא הייתי זקוק ליותר מעשרים דקות כדי לרדת לסוף
דעתה של היוצרת'.
שקרן! הוא לא היה צריך יותר משתי דקות כדי לגמור. הוא והעיפרון
הקטן והלא מחודד שלו. אבל למה לעזאזל הוא לא כתב כלום על
התערוכה? |