זהו סיפור אמיתי .
הוא מוקדש באהבה רבה לגיבורת הסיפור.
'סוזנה נתן כהן ז"ל ' 1915 - 1997



הסיפור הזה סופר לי פעמים רבות, למעשה מאז שאני זוכרת את עצמי.
בכל פעם הוא עורר בי רגשות רבים, אבל הרגש החזק מכולם היה
דווקא תחושת העלבון . וכך היה המעשה.
נולדתי בבולגריה בסוף שנת 1942, קשה היה לאימי להרות, שני
עוברים הפילה לפני, ובמצוות הרופאים הייתה חייבת בשמירת הריון.
לכן שכבה במיטה כשבעה חודשים. כידוע אירופה בערה באותם ימים.
היבשת היפה והירוקה הפכה לבית המטבחים הגדול ביותר של המאה
העשרים, והדברים ידועים.
אבל אנשים כמו משפחתי והורי חיו את חייהם הקטנים,  וכמו
מיליונים באירופה  האמינו גם הם שלהם זה לא יקרה, לכן החליטו
להביא לגיהינום הזה עוד אדם - ובנוסף יהודי... כמה אופטימיות
יש בעולם הזה.
והנה נולדתי במזל טוב. אמנם בת - סבי וסבתי התאכזבו מעט. היו
להם כבר שתי נכדות מבתם הבכורה, והנה שוב בת. ברית לא תהיה,
ומי ימשיך את שמם?...
כך בתוך בועה חיה  לה משפחתי, כמו עוד משפחות שגם הן הסתתרו
בבועות שלהן. והנה אני מגיעה לסיפור הקטן שלי, אחד מרבים שלא
סופרו מעולם - סיפור הגבורה של אמי.

נולדתי בנובמבר. המקרה היה בחודש מרץ. אולי היה גשום ואולי יום
שטוף שמש, את זה לא סיפרה לי אימי.
וכך היא סיפרה : צרי הלידה תקפו אותי לפנות בקר יום שלישי,
אביך עבד במחנה עבודה של הגרמנים שעסקו בעבודות פיתוח בשביל
הצבא. בולגריה נלחמה לצד גרמניה, כמו במלחמת העולם הראשונה,
ובתי החולים הוחרמו על ידי הגרמנים ושמשו כבתי חולים צבאיים.
כך נאלצתי ללדת בבית בעזרת רופא ומיילדת. סבתא שלך ברטה נוכחה
בלידה וניסתה לעזור כמיטב יכולתה. אבל סבתך ברטה לא אהבה אותי
אף פעם ואני ידעתי זאת. ואמי סבתא רבקה, לא יכולה הייתה להגיע
בגלל המלחמה. רב הרכבות הוחרמו עבור הצבא.

הרגשתי כל-כך לבד, ללא אדם קרוב לידי.
לאחר שעברו כבר שתי יממות ואני עדיין מתפתלת בכאבי, תשושה
ומבוהלת, שמעתי את סבתך אומרת למיילדת בלחש, אבל אני שמעתי.
"גם מלידה היא עושה עניין, מה קרה? אנחנו לא ילדנו?" התכווצתי
מעלבון ובדידות. אבל לא כעסתי עליה, היא הייתה אישה טובה וחכמה
אבל מרת נפש, ובצדק, היא הייתה צריכה לחיות כמו נסיכה אבל
חיה בעוני ובדלות, בעיר פרובינציאלית. היא נולדה בבוקרסט ושם
גדלה עד שהשיאו אותה נגד רצונה. אני הערצתי אותה,היא היתה
יפה,חכמה, מרשימה, כל-כך רציתי שתאהב אותי, אבל היא לא אהבה,
מה לעשות?...
אבל על כך אספר לך בפעם אחרת. "לו לפחות אמי הייתה על ידי"...
חשבתי בעצב, או לפחות אביך.
בשלב מסוים אמר הרופא שנשקפת סכנה לחיי, המים ירדו מזמן ולא
הייתה התקדמות.  צריך היה להוציא את התינוק בחלקים, כי אחרת
אמות. שמעתי זאת וצעקתי " לא! בשום אופן לא!". סבתך הבינה
שהמצב רציני וביקשה שיביאו רב שיקרא תהילים לשלומי. שמעתי אותו
קורא בחדר הסמוך. פחדתי שאני אמות, אבל בשום אופן לא רציתי
לוותר.
רציתי את התינוק הזה שבשבילו עברתי את כל הסבל הממושך הזה.
"תעזרו לי, תעזרו", צרחתי והתחננתי.
"אני רוצה ללדת, אני יכולה, אני אצליח תנו לי הזדמנות נוספת."
צירי הלחץ גברו מאד.בכוחי האחרון המשכתי ללחוץ. בשלב מסויים
התיישבו הרופא והאחות על בטני, והתחילו ללחוץ על הבטן כלפי
מטה. הייתי קטנה ורזה במשך כל שבעת החודשים שהייתי בשמירת
הריון, כמעט ולא אכלתי, הכל ניתן במנות, בגלל אותה מלחמה,
והמזון שקבלתי היה דל וחסר ערך. בשארית כוחי לחצתי לחיצה אחת
גדולה ואת הגחת החוצה.
תינוקת ענקית, ארבעה קילו וחצי, עם עיניים שחורות ופתוחות,
ברורה ולבנה.
הספקתי לשמוע את הבכי הראשון שהיה חזק וצלול, ונרדמתי.

וכך באת לעולם. זמן רב לא יכולתי להתאושש אחרי הלידה, סבלתי
מתשישות קשה, לא יכולתי לעמוד על הרגליים ואפילו חלב לא היה לי
בשבילך.  החלב שהיה לי בהתחלה התייבש לחלוטין.
היניקה אותך שכנה יהודיה שילדה בן בערך באותו זמן שאת נולדת.
תארי לעצמך, אחרי כל מה שעברתי בשביל ללדת אותך לא הצלחתי
ליהנות ממך. סבתה שלך ברטה טיפלה בך יום ולילה. לילות החזיקה
אותך על הידיים. את ישנת ביום, ובלילות היית מתעוררת ובוכה.

אני הייתי רב הזמן במיטה. היו מניחים אותך על ידי,  מחותלת
בנוקשות כמו "מומיה". כך סבתא שלך נהגה לחתל אותך, זה מה שהיה
מקובל בתקופה שהיא ילדה את ילדיה. אז האמינו שכך טוב לתינוק -
הקשירה מיישרת את רגליו, ומרגיעה אותו. היית מבקשת שישחררו
אותך למעט זמן מתוך העטיפה הנוקשה.
אבל היא סרבה בתוקף "חס וחלילה, כך תגדל זקופה, ויהיו לה
רגליים ישרות."

מה לעשות, בדברים כאלה האמין הדור שלה, כך שאני זכיתי לראות רק
את הפנים העגולות והלבנות שלך. רב הזמן ישנת כי הרי היית ערה
כל הלילה. בקיצור, הפכת את היום ללילה ואת הלילה ליום. בינתיים
מצבי לא השתפר וקראו לאימא שלי שתבוא לטפל בי. למרות המלחמה
והקשיים היא הגיעה תוך כמה ימים.
מהעיירה שבה גרו הורי בדרום, ועד מקום מגוריי הפרידו
קילומטרים רבים, והנסיעה במקרה הטוב ארכה ברכבת כשתים-עשרה
שעות.


איך שנכנסה היא נדהמה לראות באיזה מצב עלוב הייתי, שיני שחורות
אכולות עששת ומשקל גופי כ-42 קילוגרם. כנראה שמראי היה נורא,
והיא כדרכה במקום להרגיע ישר קראה "אלוהים אדירים" מה הם עשו
לך פה? הרעיבו אותך? לא הייתי מאמינה דבר כזה על מדאם ברטה...
עשיתי  לה סמן של ששש...  אולי מקשיבים מעבר לדלת.

       


         המשך יבוא...