מיכל תמיד הייתה עניין לא גמור, החודשיים עברו, אבל עדיין נשאר
בליבי מקום בשבילה, עברתי בקלילות מקשר אחד למשנהו, אבל הפזילה
לצד הייתה ברורה לעין, לא האמינו לי שאמרתי שהכול נגמר, לא
הייתה סיבה להאמין לי. קיוויתי שנשאר לי רק עוד שבוע בשביל
מחשבות עלייה ועל מה שהיה, אבל השבוע הפך לחודש ואיים להפוך
לשנה, שנאתי את הרגש התלותי הזה, אני אף פעם לא רוצה להיות
תלוי ובטח לא שמדובר באהבה. לאבד את הראש תמיד קל, להתאהב זו
לא חוכמה, הקושי האמיתי הוא לצאת מזה, לשכוח, פה
נפלתי...וחזק.

זה היה עוד לילה, של אחרי שנת צהריים ארוכה, שהתחמקה מכמה
מטלות סתמיות, ישבתי מול המחשב בחוסר מעש, מנסה להפיל מספר
מטוסים, עם מטוס שבואינג 757 בתפוסה מלאה, הוא בעל ביצועים
טובים יותר. אבל ללחוץ על כפתורי הג'ויסטיק אף פעם לא מזיק.

ניר רצה לבוא אליי, אני הייתי קצת עם הראש במקום אחר אבל לבסוף
הסכמתי, זה תמיד כייף לארח מישהו, גם שאין משהו מיוחד לעשות,
אפילו אם הוא סתם יישב על המיטה ויתבונן בי מקיש על המקלדת,
זאת עדיין הרגשה של ביחד, תמיד אפשר לעצור לרגע, להסתובב
ולזרוק כמה מילים, אפילו חסרי משמעות.

ניר הגיע אליי, חילקתי לו את המתנות יומולדת שאני ובני הבאנו
מאמסטרדם. לא היה פשוט למצוא אותם, נדרשו מסעות של הלוך וחזור
ברחוב שביטוי שמו עלול לגרור לנזק בלי הפיך בשיניים. ניר ישב
משועמם, שאלתי אותו על התמיהות שלי לגבי מכתב התנצלות שהגיע
שייכתב למיכל, ועל החשדות בקשר ליואב ומיכל, אבל הוא טען שהוא
לא יודע, ידע אחרי הכול זה דבר מאוד יחסי, ניסיתי להחזיק אותו
אצלי עוד דקה ועוד שנייה, האינטרנט היה גלגל ההצלה האחרון שלי,
לאחר שפיפ"א עשה את העבודה רק לכמה דקות.

באינטרנט היה ניתן למצוא ולגלול את רשימת האי.סי.קיו המורחבת
שלי. אותם אנשים היו מחוברים בניהם יואב. זה הדליק בי נורת
רעיון, כמו אלו שנדלקות בסרטים מצוירים, שאלתי את יואב אם הוא
רוצה לבוא והוא אמר שכן, אף פעם אי אפשר לדעת אם ה"כן" שלו זה
כן או שמא מדובר בלא. בזמן הציפייה ליואב ניר התחיל לאבד
סבלנות והגביר את הלחצים ללכת הביתה. "אל תדאג, תישאר, הוא עוד
מעט מגיע" ניסיתי להרגיע, אבל ניר היה בשלו, הוא הרים את
הטלפון וצלצל ליואב. יואב היה מרגיע כהרגלו ככל הנראה ושניר
סיים את השיחה השלווה ירדה עליו ונעלמה שוב רק שניות ספורות
לפני שיואב הרים טלפון שבישר שהוא עומד מחוץ לדלת.

הוא נכנס הושבתי אותם בחדר והתחיל הטקס של הקראת "תמלילי
'שלי'", סיפור מאוד עצוב, כואב לראות נואשות שכזאת, אך אחרי
הכול היא משדרת תקווה גדולה, העקביות שלה מעוררת אצלי לעיתים
הערצה, אבל הכול בא מעין ביקורתית ומדובר פה בשתי שכבות זו על
גבי זו, או אולי על שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם. ניר
התחיל שוב את הלחצים להגיע הביתה, אני הייתי בשלי עם המכתב
התנצלות וליואב הייתה ניטרליות מופלאה. ניר ויתר שוב על הרצון
להגיע הביתה תמורת העלאת תמונה שלו לאינטרנט ולראות מה הערך
שלו באתר של אנשים שסובלים מדימוי עצמי נמוך, אבל בשבילו
השמיים הם הגבול. שההודעה על כך שהדירוג לא התחיל חזרה על עצמה
שוב ושוב ניר איבד את הסבלנות ויואב הציל את המצב עם משחק
פלאפל, מדובר במוכר פלאפל קשה יום שנחמתו היא עשרות הסועדים
שמגיעים לדוכנו, אך מצד שני זוהי חבורה של אלימים חסרי רגש
מינימאלי, האוכל, אפשר לומר, עלה להם לראש, ושהם רעבים "הם לא
רואים בעיניים".

אחרי הכול, כמה כבר אפשר למכור פלאפל, במיוחד שמדובר באותו
מאכל שחוסם את הוסת ורק מיץ ענבים קריר יכול להחזיר את המערכת
לתקנה. יואב וניר עמדו ללכת ויואב רצה שאני אצטרף אליו, נעלתי
סנדלים וירדנו למטה. ישבתי מאחורה מנותק משניהם, הורדנו את ניר
ועברתי קדימה. ליואב היה משהו להגיד לי, הוא התחיל קצת מגמגם,
אבל כבר הייתה לי הרגשה לגבי מה שהוא עומד לומר, עצמתי את
העיניים והייתי מוכן לקראת הפגיעה, הלב הלם בחוזקה ונעטף בחול
ואבנים. ניסיתי לאטום את אוזניי וכל זה בלי להזיז איבר אחד
בגופי, אבל הגוף רעד. בתוך כל ההמולה, קולו של יואב נשמע טוב
מאוד, טוב מידי, העיניים שלי ראו את העולם כהה מהרגיל, סחרחורת
קלה סובבה את ראשי, אבל אני כבר ידעתי, ניסיתי לא לאבד את
הרציונאליות ולהפסיד למטר של רגש. ישר רציתי לראות את העניין
כמתמטיקה פשוטה: "מה היה?", "מתי?", "איפה?". שאלות שמראות על
ריחוק מסוים שהיה ואינו. לא פעם הרגש הציף את המוח ובקלילות
המוח השתלט חזרה, האור ההגיוני הראה שצריך לתת תקווה לאהבה,
הערך הגבוה הוא אהבה, גם אם היא בסך-הכול ניצן בתחילת דרכו,
ייתכן כי היא תצמח לעץ יפה תואר.

לפעמים שאדם מתבשל במיצים של עצמו, זה עוזר לו להיות שלם ומלא
חמלה, לדעת לוותר זו דרכם של גיבורים. הזמן תמיד עושה את שלו,
אבל אולי לקחת סיכון במקרה הזה זה מסוכן, יותר ממה שסיכון
סטנדרטי דורש. הרי היה ברור שההגנות, האגו, הקנאה, הכעס זה הצד
של הרגש, החלק שגורם לליבי להכפיל את מהירותו, להניע את
האצבעות בעצבנות, לדעת שהמעמד החברתי שלי בשלו והפיתוי המתמיד
להיכנס לתוך מלחמת מעמדות. בזמן שכל אלו עולים למעלה ומנסים
להכניע את השכל הישר, לא ויתרתי בקלות, ההיגיון חשוב יותר,
אסור לי להיגרר למלחמות מיותרת, לכעסים, לקנאה, שנאה, הדברים
האלה אף פעם לא אפיינו אותי. על יואב לא עלה במוחי ובליבי
שנייה של כעס, הוא עמד בפיתויי שמולו כל מערכת הערכים שלי קרסה
כלא הייתה, מאחורי הרגשי קנאה הקלים הערצה הייתה גדולה מאוד
והקנאה נתמוססה כלא הייתה. הדילמה שאחזה בי הייתה גדולה מאוד,
במילה אחת יכולתי למוטט את החברות בייננו והפחד הגדול שאותה
מילה תהיה לא אחרת ממילת האהבה, לא שנאה ולא כעס, אהבה טהורה
שמולה לא אוכל להתמודד ובאין שליטה אתחיל לכרסם את עצמי ואת
האחווה הגברית שמעתה תהיה מבוססת על קנאה וניקור.

פחדתי לעשות את הצעד הזה, מצד שני, איזה אמיץ יכול להכתיב
כללים לחבר טוב שימנעו מאותו בחור מה שאני כל כך ייחלתי לעצמי,
האין זה אנוכי מצידי לצווה על פספוס?! האין זה צעד מנוקר?! לא
היה פשוט להחליט, ניסיתי להסוות את הרצון לסירוב, בעיקרו, על
הכיסא הרם של האגו, הכיצד אני אוכל להתהלך בחופשיות בעוד היא
הפרידה בין מוסד החברות הגברית הידוע בגדולתו?! מה זה מעיד
עליי?! הזמן תיקתק ותיקתק, את גלגלי המוח שלי היה אפשר לשמוע
בקולי קולות, הם לא הניחו לי לרגע. לצידי ישב יואב, גם לו זה
לא היה פשוט, היה נראה כי הוא יודע בדיוק מה הוא הולך להפסיד
בכל דרך שיבחר. לא שיקרתי לו שאמרתי, שלא איכפת לי שייצא איתה
בחג האהבה, כל עוד זה התבסס על כך שידוע לי שלא ייקרה כלום
בניהם. אבל ברגע שהכלל הופר, כחודשיים אחרי, התמונה הייתה
נראית שונה לגמרי.

יואב התחיל להבין את הכיוון שלי, הוא היה אמיץ וידע שלא יהיה
לי פשוט לקבל אותם ביחד. גם לו, כנראה, לא יהיה פשוט להסתכל לי
בעיניים כשהוא יעטוף את ידה באהבה. אין ספק שמהרגע הזה הכול
ישתנה. שהתשובה התחילה להיות ברורה, אני התחלתי לדבר ולא רק
לשאול. ואז זה תקף, ישבתי במכונית, צמוד לכיסא וכעסתי, כעסתי
עלייה, לא הייתה לה זכות להסתכל על חבר שלי, אני לא אוהב
שעושים לי כאלה דברים. היא עשתה את המעשה המרושע ביותר שאפשר
לעשות, היא ידעה בדיוק, כך אני סבור, שזה יגרום לי לזעזוע
עמוק, לא אמרתי שזו הייתה המטרה שלה, אבל עדיין לא ניתן להתעלם
מגודל הזעזוע שאחז בי.

בשבילי הקטע עם רווית, חברת ילדות של מיכל, היה ידידות טהורה,
לא חשבתי שהוא יתפתח לאיזשהו מגע מיני, אפילו בשניות האחרונות,
ששכבתי במיטה מולה, עטוף בדממה ובחושך ששרר בחדר, מלטף את כפות
רגליה עם אצבעות רגליי, עדיין האמנתי כי זה משחק בלבד והרגשתי
שבעוד רגע, אני עומד להסתובב כאילו כלום לא קרה, כאילו הלב שלי
לא הולם בחוזקה, כאילו אני מתעלם מהתשוקה שמקהה את חושיי. אבל
ההתנגדות איחרה לבוא ושנינו זרמנו למערבולת חושים. רווית
הרגישה את זה לפניי, היא ידעה שזה הולך לקרות, היא לא פחדה
להתייצב מול מיכל ולקבל אישור למעשייה, אבל מיכל לא הסכימה,
היא לא רצתה שזה מה שיקרה, אולי היא פחדה לאבד אותי לעד, אולי
סתם הייתה קשוחה, אבל מה שהיא רצתה לא התממש, הערך הראשון הופר
-  אמון. את השיחה הזאת כמובן ידעתי אחרי רגעי התשוקה עם
רווית.

פה ניצבתי במקום שבו התשוקה והערכים מתעמתים, יושב ליד יואב
ומתפתל לרחמים, מאחורי עמדה ההיסטוריה, הכישלון, קשה היה שלא
לעשות משוואה. אני ראיתי חודשיים לפני את הדברים מזווית אחרת,
ידעתי שזה לא מקובל, אבל לא הייתה לי אחריות לגבי מי שהעדיפה
להחזיק אותי על פתיל קצר, היו רגעים שהעדפתי שיואב לא היה מספר
לי את זה בכלל ופועל על פי דעת עצמו בתקווה שאותה דעת הייתה
סירוב. אבל בנאמנות אמיתית לא היה מנוס מלספר לי ועל כך הבנתי
אותו. הוא נקלע לאותה מלכודת שאני נקלעתי, שנינו עומדים לצאת
מהסיפור הזה מלוכלכים באותה מידה, פחות או יותר.

לא התאפקתי מלהתקשר לתום ולניר בחמש לפנות בוקר, אבל תשובות לא
קיבלתי, רק נוצרו עוד ועוד שאלות. קיוויתי שהעניין ייסגר ככל
שיותר מהר, אם הייתי יכול באותה שעה להתקשר אליה ולסגור איתה
את העניין חד וחלק, לא הייתי מהסס, לאחר ששקעתי בעניין כל כך
עמוק, שיחה איתה בזמן שכזה לא תגרום לי לדפיקות לב מואצות, אלו
שאוחזות בי שוב ושוב בכל קשר איתה, גם שמדובר בהודעת אס.אמ.אס,
מאין טשטוש חושים.

שירדתי מהאוטו של יואב החלטתי שלישון במצב הנוכחי ולתת לדברים
בשיא הסערה להירגע יהיה מעשה של התחמקות מהאמת. האמת היא
שפעולה מהירה היא היחידה שיכולה למנוע אסון גדול יותר, אבל כמו
שאני מכיר את עצמי להכין פעולה מאורגנת עדיפה ובדרך זו לא
להיגרר לתוך מלחמה שתפגע כדרכה של מלחמות בחפים מפשע. הדלקתי
את חברו הטוב ביותר של האדם, המחשב, והתחלתי לדפוק על המקלדת
בעצבנות, אות אחרי אות, שבראשי עוברים בזקים של פניי מיכל, אשר
גרמו לי להפסיק את הכתיבה ולהביע תסכול, כאילו כל החודשים
שעברו לא תרמו, ולו במעט כדי להשכיח את שהיה. יואב בשעות אלו
הצטייר לי כעוד יותר מסכן ממני. אבל האגואיסטיות שלי עבדה שעות
נוספות, תוך כדי תכנון מעמיק של התרחשות העניינים שהולכת
להתרחש בבוקר, כמה שעות אחרי.

לא פסחתי על רשימת הקורבנות שהולכים למצוא את עצמם פגועים בכל
אחת מהדרכים. מלחמה לא הייתה נראית בשום אופן, זה המעשה הטיפשי
ביותר שיכולתי לשקול. מתוך רגש, יכול להיות שהייתי זורק את כל
הקלפים על השולחן, אבל מישהו היה צריך לסדר אותם, ובתקופה שגם
ככה לא ממש יציבה, חוסר יציבות נוסף לא עושה הרגשה טובה. למדנו
מספיק מלחמות, זה הזמן לחפש דרך אחרת כל עוד היא אפשרית. ההצעה
שהעליתי על מסך המחשב הייתה לדבר איתה, היא מוכרחה להבין שהיא
טועה, שזה מעשה שלא ייעשה, גם אם מניעיה הם תמימים לחלוטין, מה
שאני מאמין בו, היא כנראה לא שקלה את זה לעומק, לא ייתכן
שבמדינה יש קרוב ל2 מיליון אזרחים ישראליים יהודיים והיא תטפל
דווקא לחבר שלי, זהו חוסר צדק מובהק.

המחשבות הלמו בי שוב ושוב, אבל בסופו של דבר הצלחתי לנסח את
המתווה ולאחריו את המשפטים האפשריים שאני יכול להגיד לה וישמשו
לטובתי, למרות שמידי פעם יצאו כמה משפטים נטולי תוכן ניסיתי
לשמור על רמה שתביע רעיון מסוים. "את יואב לא תשיגי". השנאה
התגלתה כעוף דורס, להיות איתה לא אוכל אף פעם, רגשות מעורבים
כבר לא יהיו לי עם אותה אחת, אשר ריסקה את ליבי ומאיימת בו
בזמן על קשרי החברות שלי. את המלחמה שלי אני לא מנהל לבד, היא
בנויה על אמון וחברות, דבר שהיה צריך להיהרס אחרי המכה
הראשונה, אבל הוא רק התחזק, אנו, בני האדם, צריכים להאמין
בערכים, אותם ערכים הם השופטים האמיתיים בשעת משבר, הם הלפיד
בחושך, הם יראו את דרכנו...

התבוננתי במשפטים שכתבתי, מנסה להטמיעה אותם בליבי בחוסר
הצלחה, אחרי הכול הם באו מהלב וכנראה הם עוד שוכנים בו. בדיוק
ברגע הזה שבו אני נשען על מרפקי נועץ עיניים לתוך הדף הלבן
ושומע צעדים בחדר השינה של אימי עברה בי תחושה של דהג'אוו,
פתאום הכול התחבר לי, כנראה שידעתי שזה עתיד לבוא כבר שבוע
לפני. תמיד יש את ההרגשה הזאת לפני שמשהו קורה, אנשים לא
ממציאים, זה משהו שמימי, אבל אם עוצמים את העיניים מספיק חזק
אני יכול לדמיין את עצמי עומד מול עם ישראל ומטיף על העתיד
לבוא.

לא היה לי הרבה זמן לישון בלילה, אולי שעה, אבל להפתעתי לא היו
התהפכויות מיותרות, ניגשתי היישר למלאכת השינה, בלי מחשבות
מיותרות, בלי מחשבות "אילו" ו-"כאילו". שהמחשבות האלה מתחילות
זה יכול להיגמר בהשהיה של כמה שעות והפסד חמור בשעות שינה שהיו
מאוד קריטיות לעתיד לבוא באותו יום שישי בבוקר. הרגשתי שהשעה
הזאת היא גורלית והיא תקבע את הנאום מולה, האם זה יהיה הדבר
שישנה דברים או שמא הוא נועד לטקסט חסר משמעות.

קמתי בבוקר, עם שיחת טלפון מאבי, הייתי בדרך לבית ספר, כשאני
אני הולך ומרגיש כל איבר בגוף, כל שריר, כל שערה, זו הייתה
התעלות לפני יום מפרח, יום שלא נועד להיות קל בעבורי ובעבור
הסובבים אותי. בשיעור ביולוגיה הייתי קצת פעיל ואז שקעתי לספר
"משלי", קראתי את פרק כד', "נקמה", שמחתי להיזכר שאינה דבר
אופציונאלי, מפסוק לפסוק היה נראה לי שאני זה הצדיק מכל
הסיפור, ואילו מיכל היא השטן, אני התחלתי והיא ממשיכה. יכול
להיות שקריאה בתנ"ך עושה משהו להגיון, נותנת הצדקות לדברים
מוטעים, אבל בהחלט מרגיעה כעסים, אחר-כך הייתי שלם יותר עם
מעשיי ועם מעשיי העומדים לבוא.
אחרי הכול האמת הייתה מעט רחוקה מהפרק הקצר שקראתי, אני לא
הייתי צדיק והיא לא התנקמה, אפילו התנ"ך היה פשוט יותר ממה
שקרה. קהלת ידע שהכול הבל הבלים, לשלמה היו נשים, כסף,
ארמונות, אך החיים בשבילו היו חסרי חשיבות מיסודם, אז למה לי
לכעוס? התשובה לא אחרה לבוא - אני אדם שונה, אולי לא החכם
באדם, אבל שונה.

אנשים התחילו לצאת החוצה, קראו להם לחזרות להצגת סיום, יצאתי
גם אני, גם ככה הראש שלי לא היה מרוכז בציורי המבחנות על הלוח.
נכנסתי לכיתה שבא נערכו המבחנים והבטתי סביב, אולי ניסיתי
לתפוס מבט עין עם מיכל, שכבר ישבה שם, מבט שיצליח להעביר אליה
את כל הכעס שצברתי כלפיה. זה לא עזר, היא הייתה מוקפת מגן,
העיניים שלי לא הצליחו לחדור שום דבר, הן היו חסרות משמעות,
ישבתי בפינה של הכיתה ליד רווית, מחייך לכל הכיוונים בעוד שאר
גופי קפוא לגמרי, מנסה להראות שעסקים כרגיל. אבל מי יאמין לי?!
אני לא מסוגל להזיז את תווי הפנים שמראות  בבירור - "כעס!".

השיעור הזה היה התחלת של הפגנת כוח, אנחנו הבנים, מלוכדים
כרגיל, "מה שעשית רק איחד אותנו", אנחנו חזקים מתמיד, גם יואב
ניסה להפגין את התחושה הזאת, לרגע לא הסרתי את הערכה כלפיו,
הוא נהג ביושר. היא נראתה קצת מבוהלת, מידי פעם הגניבה מבטים,
היא ידעה בדיוק מה קורה. אני מצידי מקווה לסיים את הסיפור בעוד
שעה או שעתיים, ושוב הכדור יחזור לצירו והחיוך יתנשא מעלה.

שם בכיתה הייתי מוקף בכמה בנות שהיו סביבי, בנות זה לא מה
שרציתי באותו רגע, רציתי בנים, להריח זיעה ואגו גברי, רציתי
שיעור התעמלות שכולנו הבנים ל-45 דקות שוכחים מהמין הנשי
ומאמינים באמת ובתמים שאפשר גם בלעדיו. בצד השני מיכל ישבה,
היא תמיד ידעה איך להתגונן, תמיד היה נראה לי שהיא במרכז
והחברות שלה הן המשרתות, מנסות להנעים את זמנה והיא מצידה
מתמרנת בניהן בחוכמה, את היותה שקולה קלטתי רק בחודשים
האחרונים, עבר זמן רב בו ראיתי את מעשייה המתוחכמים כצירוף
מקריים שמונע ע"י היגיון דפוק. במקום הזה הפסדתי את הכוח שלי,
שאתה רואה שהכול טוב זה הזמן להתחיל לדאוג.

הזמן עבר לו, הסתובבנו בבית ספר, כמעט בהרכב מלא של חברים
זכרים, הייתה המון שמחה, היא לא הייתה מזויפת, המון זמן לא
הייתה אחווה כזאת, אולי האויב לא כל כך הזיק, או שמא הדברים
מתנענעים מתחת לפני השטח ומאיימים להתפרץ, חשדות כאלה היו
ואינם. כל מה שהיה הוא טוב ועל כן אין להוסיף. שחזרנו לכיתה
נאלצתי להתבונן בה שוב, החיוך המזויף, שנראה מזויף יותר מתמיד.
להסס תמיד קל, אבל ידעתי שאני צריך לפעול ומהר, אבל כאן, ליד
כולם, זאת לא הייתה אופציה. רציתי לחכות לזמן טוב יותר, לתפוס
אותה לא מוכנה, רקדתי עם כולם ושכחתי מהכעס, אבל שזה נגמר,
ישבתי בצד אחד של הכיתה והיא מן הצד השני לא יכולתי להסיר ממנה
את העיניים ואפילו לא לרגע. הבטן החלקה שלה קרצה אליי, אבל
בפעם הראשונה הצלחתי להתעלם מהיופי שבה ולהתבונן פנימה, האיום
היה מוחשי מידי ואם הענייניים היו מתגלגלים אחרת הייתי יכול
להימצא בעמדה מאוד מביכה, בלי חבר ובלי כבוד.

בשום פנים לא לתת לה את התענוג שהיא הביסה אותי. הכעס שוב
הולם, ואני מחכה לרגע הנכון שבו הצליח לעמוד מולה לבד ולהגיד
את מה שכל כך תכננתי, קיום משימות בסביבה מלאה אנשים היא מלאכה
בפני עצמה. הרגע הנכון כנראה אף פעם לא יהיה נכון. גורם האיקס
יכול להפתיע בכל רגע ויד על הדופק היא רק אמצעי זהירות, היא
לעולם לא תבטיח הצלחה אבסולוטית. ראיתי אותה הולכת לעבר
האודיטוריום, לבד, חייכתי, תמיד העלה בי חיוך לראות אותה לבד,
כי הרי ידעתי שזה הדבר שהכי קשה לה להתמודד איתו, לפעמים תוך
כדי החיוך הזדוני הייתי ממלא את הכיסא הריק שניצב לידה כאשר
ישבה בודדה בספסל מול הבניין, אבל הפעם הייתי רחוק מלעשות את
זה, כיסאות ריקים המונחים לידה אני כבר לא ימלא, היא אמורה
לדעת את זה.

נתתי לה ללכת, לא הייתי יכול לעשות את זה, שחזרתי שלחתי לה
הודעה, רציתי בכל זאת לדבר איתה, אבל היא שמרה על עור הפיל
שלה, לא בקלות יהיה אפשר לפצח אותה, אחרי הכול אני רק הולך
לירות את הכדורים שלי, לסיים אותם ולקוות שהכול יהיה טוב
מעכשיו. עדיין היו לי רעידות ביד, הכעס חשבתי שכבר נעלם, אבל
שמחתי שהוא נשאר איתי, ברוב המקרים החמלה שלי גדולה מאשר
השנאה, לפעמים עדיף להתקיף לפני שהמנוע מתקרר.

בעצבנות התקשרתי לתום ולניר ושוב לתום ושוב לניר, גם לטל
התקשרתי פעם אחת, ליואב פחדתי להתקשר, לא ידעתי בדיוק איך אני
צריך לדבר איתו וידוע לי שזה לא הזמן לשתף אותו בכל התחושות
שלי, פחדתי שהוא ייפגע, הוא האדם האחרון שמגיע לו להיפגע מכל
הסיפור. הכעס הפך לבלבול.

יותר מאוחר דיברתי עם רווית, הבנתי סוף סוף איפה עמדתי, חודשים
שאני הסמרטוט בכל העסק, כל התיאוריות התנפצו כלא היו, התקווה
גם ככה התנפצה באותו ליל אמש. רווית ניחמה אותי ואמרה שיואב לא
יעשה את מה שעשתה. יואב, שנינו ידענו, עשוי מחומר אחר, רווית
גם היא לא תעשה דבר דומה לחברה שלה, מיכל כבר לא הייתה חברה כל
כך טובה שלה, הוותק בניהן כנראה לא השפיעה, אלא החברות הרגעית
שכבר לא הייתה, הגבולות מאוד מטושטשים, האמת נמדדת במעשים,
דיבורים לא עזרו אף פעם לפתור בעיות, פחדתי שרווית תיפגע
מהשיחה, אולי אני מפגין יותר מידי כוח, אחרי הכול היא לא הייתה
בובה, לא הובלתי אותה, אני מקבל את ההדדיות שהייתה בייננו,
לתשוקה יש שתי צדדים. היא הסבירה לי למה התכוונה באותו ערב אצל
ניר על הגג שיואב ומיכל ירדו למטה, היא אמרה "דעת הקהל עובדת",
היא התכוונה בדיוק למה שאני ניסיתי כל כך להתעלם ממנו, כולם
ידעו עליהם, דיברו על זה, ואני בפתאומיות טיפשית מאוד כאילו
חזיתי את אשר היה, באיחור של שבוע.

באותו רגע יכולתי למנוע סיפור שלם, אבל מי יכול להגיב כל עוד
הוא עסוק בעצמו, ההתמכרות לבלגאנים מתאפיינת בשאננות, "לכו,
תדברו, תחזרו ונמשיך מנקודת פתיחה חדשה". אחרי הכול מה יכולתי
לעשות?! לנעול את הדלת בפניהם?! הוא לאסור עליהם שיח?! הם
ידידים טובים, מהילדות, ואני לא מפקפק בידידויות כאלה, הן
האמיתיות משלל הסוגים, יואב לא באמת מפחד לאבד את אותה ידידות,
הוא מפחד ממשהו גדול מזה, הכימיה שבאותה ידידות, שתוכל להמשך
ליותר מזה

שהבלבול התחיל להיספג בחדר שלי, הגיע ההיגיון לביקור, העולם
כולו עומד על כמה עקרונות מאוד ברורים, זהו המקום בו נפגשים כל
תחומיי החיים למחנה משותף, כל מה שהיה וכל מה שיהיה. הצד של
יואב התחיל להתבהר בכל הסיפור. הוא פנה אליי רק אחרי שבוע
וחצי, זמן ארוך במונחים של חברות טובה. הייתכן שהוא לא כל כך
נקי? האם הוא סרח? האם הוא פגע באמוני? לא האמנתי על יואב
שיהיה מסוגל לעשות לי את זה, הוא חבר טוב מידי, אנחנו בנים,
ואסור לעשות כאלה דברים אחד לשני, יש לו גם עיניים אמינות. לא
עושים כאלה דברים, הוא אמור לדעת את זה. אבל עדיין משהו נראה
לי פה חשוד, לאהבה יש שני צדדים, חבר אמיתי, בשלב זה ידעתי,
היה מונע מעצמו את האפשרות להגיע לסיטואציה כל כך מביכה, הוא
לא היה נגרר לאהבה עם מי שאסור לו להיגרר איתה לאהבה מכוח
החברות ביני לבינו. הוא הפר את זה, הוא נגרר לזה, בזמן שהיה
אסור לו לחשוב על להתחיל את זה, בזמן שהזרעים רק הונחו בתוך
האדמה הוא היה צריך לעקור אותם ולא לחכות לרגע בו יהפכו
לניצנים, אבל הוא כבר איחר את זה. האמון שלי בו נפגע מכה
אנושה, ביום למחרת הבנתי כמה אנושה הייתה המכה. כעסתי עליו,
אבל עדיין נשאר כעס גם בשבילה. עשיתי את המתכונת שלי בחיבור
ולאחר שהנחתי את העט יצאתי החוצה ודיברתי עם כמה חברים מהשכבה.
מיכל הייתה שם, היא פנתה אליי שנדבר, אני הרי הזמנתי את השיחה
הזאת - סירבתי, אמרתי שעוד כמה דקות אני יגיע, רציתי עוד כמה
רגעים של מחשבה, או אולי כמה רגעים שיספיקו לי להתחרט על שיחה
איתה.

החלטתי לדבר איתה, זה היה סופי, לקחתי אותה הצידה ואמרתי לה
בפירוש "אני לא רוצה שתהיי עם יואב!". "אין לך זכות להגיד לי
מה לעשות!", היא אמרה. ידעתי שהיא צודקת, רציתי רק להראות לה
שזה פוגע בי, שתגלה כלפיי קצת רחמים, עמדתי לאבד חבר טוב והיא
עמדה שם כמו אבן. "את יודעת, אני עכשיו שונא אותך...יואב חבר
שלי, את לא יכולה ללכת איתו, אין מספיק בנים?" ניסתי בכל זאת.
"אני יודעת שהיית עם רווית, אני לא טיפשה". "לא אמרתי שאת
טיפשה, חוץ מזה, עכשיו את מחזירה לי?". "אני לא כמוך, אני לא
מחזירה לך!! לפני חודשיים שהייתי איתך, היית במקביל גם עם
רווית?". בהיסוס עניתי "כן...". "אתה יודע מה זה עושה לי??!!
כמה זה פוגע?!?!" דמעות התחילו לבקוע מעיניה, זה כנראה הדבר
שהכי הרבה קומם אותה, באותו לילה שהיא שאלה אם אני עם רווית
עניתי "לא", זה היה שקר לבן. באותו רגע הצעקות שלה הלמו
באוזניי, היה קשה לי להחזיר מלחמה שהיא דומעת מולי, זה לא היה
נעים לעמוד מולה, בוכה, שמידי פעם חבורות של ילדים עוברים
ונועצים בנו עיניים. סיימתי את השיחה שאמרתי לה שזה לא משנה לי
אם היא תהייה איתו או לא, רק אמרתי לה מה אני חושב על כל הקטע
שלה איתו. אמרתי "ביי" והלכתי בגאווה. הלב דפק בעוצמה, אבל
ידעתי שסיימתי עם זה. הרגשתי כאילו הרגע קטעתי את הקשר בניהם,
או יותר נכון את הסכנה שאיימה על הכבוד שלי. הראיתי לה מה זה,
בפעם הראשונה לא פחדתי ממנה. הייתי ישיר.

חזרתי עם רווית הביתה. רווית לא רצתה שמיכל תראה אותנו ביחד.
הלכתי קצת קדימה ואז היא הצטרפה אליי שיצאתי משדה הראייה של
מיכל. דווקא עכשיו זה פתאום הפריע לה שייראו אותנו ביחד, אחרי
שזה כבר לא היה אמור להפריע. לקחנו וידאו מהספרייה ונסענו אליי
הביתה. הסרט לא היה משהו והתחלתי לשלוח ידיים, הרגשתי שליידי
שוכבת פרטנרית, ניסיתי ללטף אותה ולחמם אותה ולבסוף הסתובבתי
אליה אבל היא אמרה "לא". התחלתי לנשק אותה, אבל היא עדיין
סירבה, לבסוף הרמתי ידיים, היא התכוונה ל"לא". לא ידעתי בדיוק
למה, ניסיתי לשאול אבל היא התחמקה. כנראה שעכשיו זה כבר לא
מרגש כמו פעם. כיבדתי את מה שהיא הרגישה ופשוט קפצנו מאותה
נקודה בלי שום מבוכה, למרות הסירוב לא הייתי נבוך, הייתה הרגשה
מוזרה אבל לא מבוכה. הסרט נגמר והיא הודתה שהוא היה על הפנים,
ככה זה שהיא בוחרת את הסרט...

היא נסעה הביתה ונותרתי לבד, לכוד עוד במחשבות אבל מתחיל למצוא
את המפתח. המפתח היה ממש ליידי, הפתרון לא היה כל כך סבוך,
ידעתי שאני צריך להגיד מילה אחת: "כן" או "לא" וכדי לשמור על
החלטיות היה עדיף שלא לומר את שנהן יחדיו. עוד באותו הערב
נסעתי לניר, הוא לא רצה לגלות מעורבות, אבל היה קשה להסתכל
מבחוץ בלי להביע דעה. יואב עשה טעות, הוא נגרר לקשר שהיה אסור
לו להיכנס אליו, קשר שהוא היה צריך לשים לו מחסום, זה נגד
ההיגיון להתאהב במישהי שאסור להתאהב בה, אבל האם התפקיד שלי
הוא לתקן טעויות? האם יש לי את היכולת לתקן את הטעות? עכשיו
ששניהם אוהבים זה את זו, מה החוכמה בלהגיד "לא", עכשיו זה
מאוחר מידי, יואב יידע שהוא העמיד אותי מול הבחירה מאוחר
מידיי, ה"לא" שלי היה שווה "כן", בדיוק כמו שקיוויתי שיהיה
ה"לא" של רווית באותו היום בצהריים. אז גם ככה, אם ה"לא" הוא
"כן" הייתי חייב לחזור למקורות ולהגיד "כן". עשיתי ליואב טלפון
זריז ובשפה רועדת אמרתי "אתה יכול להיות מיכל, זה בסדר
מבחינתי". הוא נשמע המום, אבל הוא לא ציפה למשהו אחר. משהו אחר
היה בדיוק מה שהוא-אחר.

את יואב הפסדתי בסיבוב האחרון, הוא נכשל במבחן האמיתי הראשון
שהיה, בלי אמונה לא אוכל עוד לשתף אותו בחיי, מעתה הוא יהיה
חלק נפרד ממני, האחווה הגברית בסופו של דבר הובסה ע"י האישה.
היום מתקצר לו ומלאכתנו עוד רבה. יבוא היום בוא מגדלים יחדלו
מליפול והאידיאל יכתיב את חיינו. יומו של הכבוד והאמונה בו
יבוא, במהרה ובימינו.