הוא בא לאסוף אותה עם האוטו. הוא טלפן אליה ואמר לה לרדת.
בינתיים יצא מהמכונית וחיכה לה שעון על דלתה של המכונית. הוא
לבש חולצה מכופתרת בצבע כחול, תחובה בתוך ג'ינס כחולים צמודים.
נעליו השחורות החדשות ומעילו השחור והמצוחצח תאמו באור פנסי
הרחוב המעומעמים.
הוא חייך ועיניו ברקו בדיוק כאשר היא ירדה במדרגות לקבל את
פניו. הוא הזיז את רגל ימין קמעה- צעד קטן לקראתה. היא חייכה
והסיטה את שערה מעיניה. פניה נגלו בפעולה כוילון שהוסט מפני
הנוף הכי יפה. הוא התבונן בה וממש כמו בפעם הראשונה חייך את
אותו החיוך המאושר. כמו ילד קטן שזה עתה קיבל בלון צבעוני
גדול.
רך ועדין הוא עמד וחיכה לה, והיא התקדמה צעד אחר צעד שנדמו לה
כמו נצח. נצח שהתקרב לקיצו. הוא כבר עמד שלושה צעדים ממנה. היא
לא התרגשה ולא חשבה על דבר. היא פשוט הסתכלה בעיניה החודרניות
על שיערו המסודר, על עיניו הכחולות ועל חיוכו, שציפה רק לה.
היא פסעה צעד נוסף. הוא העביר את רוב משקלו לרגל ימין ובחצי
הצעד ביקש להתקרב אליה. ביקש לקצר ביניהם את המרחק. כל שהפריד
ביניהם עתה היה צעד אחד נוסף, צעד אחד שהיא פסעה בלב שלם. צעד
שהיא והוא מעולם לא שכחו.
זהו. הם כבר היו צמודים. אפו נגע באפה ושפתותיהם נגעו קמעה,
התנתקו ונסחפו למערבולת לוהטת. בטנה התהפכה בקרבה. היא יכלה
לחוש את ליבו פועם במהרה והולם כבתוף. נשיקתם נרגעה, והיא תחבה
את ראשה בצווארו ואמרה "התגעגעתי אליך". היא נשמה אותו וחיכחה
אפה בצווארו. "התגעגעתי לריח שלך", אמרה ומיד השחילה ידיה מתחת
למעילו שהחלו מטפסות על גבו. "התגעגעתי לחיבוק שלך", המשיכה.
אפה שאף את ניחוחו והזדחל באיטיות לשפתיו. "התגעגעתי לשפתיים
שלך" ראשה התרחק מראשו. הם התבוננו אחד בשני ושתקו. לפתע
הרגישה שהיא כבר לא יכולה יותר ובשילוב אנחה מענגת פלטה: "נשק
אותי, נשק אותי ואל תרפה". הוא תפס אותה בזרועותיה, לחצה אליו
ונשק לה עד אשר שכחה עצמה בין שפתותיו.

היא פתחה את דלת המכונית, התיישבה לידו וסגרה את הדלת אחריה.
"מה נשמע?" שאלה ונשקה לו על שפתיו. הוא לא ענה רק סובב את
ההגה והחל לנסוע. היא הציצה במראה והתבוננה במכוניות מאחור.
הוא לפת את ידה והשחילה בידו. באצבעו ליטף את אצבעה, אחר החזיר
ידו להגה. היא פתחה את תא הכפפות, ופשפשה בין החפצים שהיו
זרוקים בתוכו. היא עקמה אפה ובחנה את המכונית, מתאמצת לזכור
היכן הניחה את הרדיו הנשלף.
-"מה את מחפשת?" -"את הרדיו". הוא הסתכל עליה, הוריד את מגן
השמש ומכיס נסתר הוציא את הרדיו. היא הלבישה את הרדיו למקומו,
והפעילה אותו. שניהם שרו יחד והוא החל לתופף על ההגה. היא צחקה
והוא מיד הצטרף. "מה השעה?" שאלה. "שש וחצי" ענה לה. היא החלה
בוהה בדרך דואגת, מחשבת בראשה את המרחק והזמן.
הוא היה יפה, לבוש ומצוחצח. בעצם, מעולם לא היה אחרת אך באור
הזה נזכרה בו, נזכרה, כמה היא אוהבת אותו. היא אף פעם לא אמרה
לו, תמיד שתקה.
היא פתחה את התיק והוציאה ממנו שמלה אדומה. אדום היה הצבע שלה.
היא התירה את שרוכי נעליה, והחליקה אותן מרגליה בעדינות. אחר
פשטה מכנסיה וחולצתה. הוא כרך ידו על ירכה וליטפה בעדינות. הם
התבוננו זה בזה והגניבו נשיקה. היא לבשה את השמלה. תלתליה
פרועים היו, אך זה היה קסמה, וכך הוא גם אהב אותה. היא לא
הרבתה להתאפר ומעולם לא התעסקה עם קרמים ושאר טיפולי היופי
למיניהם. היא הייתה עצלנית אך יותר מכל פשוט לא ידעה איך.
השעה הייתה שבע והחדשות החלו להתנגן ברקע. עוד הרוג ועוד פיגוע
וליבה נקרע בקירבה. היא בהתה בחלון. הנוף רץ כסרט נע והתחלף
שדה כותנה, בשדה חמניות, בביניינים גבוהים. כאילו מנותקת היא
צפה באוויר, והיה לה חם. היא הורידה את החלון והרוח התנפצה
בתלתליה וזרקה אותם על פניה.
הוא החל לשיר עם הרדיו, מחזיק בידו דף נייר מגולגל בתור
מיקרופון."I'VE GOT YOU UNDER MY SKIN" הוא שר והתנועע לצליליו
של פרנק סינטרה הנוגה. היא סובבה ראשה אליו ודמעה זלגה על
לחייה. היא נראתה אבודה. הוא התבונן עליה וקרא דרכה וכאילו
מבין בדיוק ליטף את ידה ברוך. הם לא דיברו. איפה שהייתה שתיקה
הייתה אהבה, המילים היו מיותרות ביניהם. הוא יכל רק במבטו לומר
את כל אשר היא הייתה צריכה לשמוע ולהיפך.
היא השעינה הכסא לאחור, הרימה את רגליה והניחה אותם על השמשה
הקדמית. היא עצמה את עיניה. השמש בדיוק שקעה וצבעה את תלתליה
באדום. שפתיה החושניות נחתמו באיטיות והיא נדמתה לו כמחפשת
שלווה. הוא הניח לה להיות.

היא כל כך אהבה ילדים. היא תמיד רצתה להגיע לתום שלהם ולכתוב
ספר ילדים אך מעולם לא הצליחה. הוא אחד בידה "סליחה, התסכימי
לרקוד איתי?" שאל בטון רשמי. "בוודאי ילד" ענתה בהלצה, קמה מן
השולחן והתלוותה אליו מסעם אל רחבת הריקודים. "חתונה יפה" לחש
לה. היא שתקה. הם רקדו לאט, ידה האחת הייתה מונחת על כתפו
השנייה הייתה מונחת בידו וידו השנייה הייתה מונחת על מותניה
העגלגלות.  הם סבבו סביב צירם והתגלגלו על הרחב לאיטם. "תחבק
אותי" היא קראה והוא הצמידה אליו והמשיל להוביל בריקוד.
המוזיקה השתנתה, שיר קצבי התנגן והם החלו מתפרעים ומשתגעים.
היא ענטזה וקפצה והוא נצמד אליה מנסה לעמוד בקצבה המטורף. הוא
סובב אותה והחזירה אליו. הם רקדו ורקדו עד שנצמדו זה לזה ונשקו
ברכות. הכל נעלמו מעיניהם והם הרגישו לבד, נעים בקצב משלהם,
מתעלמים משאר הרוקדים.
הם חזרו לשולחן והמנה השנייה הוגשה. היא אכלה בורקס ממולא
בתפוחי-אדמה עם רוטב פטריות, והוא אכל עוף מעודן ותפוחי-אדמה.
הוא מזג לה יין והיא חטפה לו את הלחמנייה. הם שוחחו עם חבריהם
לשולחן.
"לומר לכם אתה אמת, אני אובד עצות בכל הנוגע למצב היום, הרי לא
הייתה להם כל סיבה לסרב להסכם של ברק." -"בטח שכן, כשנותנים
לכל הרוצה להתאבד בדרך זו או אחרת בצפון או בשטחים את מה שהוא
רוצה לאחר מעשה אז מלמדים אותם שהאלימות מנצחת, אחר כך אל תגיד
שזו אשמתם, הם בסך הכל תלמידים מצטיינים..." קלח לו הדיון.
"את נראית נהדר" הוא לחש לה. היא החליקה ידה אל מתחת לשולחן,
אל ירכו, והחלה לשרטט ולצייר באצבעה תוים ומנגינות. הוא חש את
אצבעותיה מנגנות את מנגינת ליבו וכל שרצה באותו הרגע היה
להתנות איתה אהבים. חלף זמן מאז הפעם האחרונה בה התנערו משגרת
חייהם והיא נראתה בעיניו סקסית וחושנית, בדיוק מה שתמיד רצתה
להיות אך מעולם לא שיערה ולא ראתה את עצמה כך. ידה עלתה במעלה
ירכו והוא נסער ונרגש. היא רכנה כלפיו, נשקה לו על שפתיו ולחשה
"אני אוהבת אותך". היושבים בשולחן המשיכו לדבר על פוליטיקה, על
המצב בארץ, על עסק הנגרות המשותף של כמה מהם, על יינות, על
נשים, על גברים, על הילדים וכמובן על האוכל.
ענתי הכלה נגשה אליה מאחור ונשקה לה. היא קמה והעניקה לה חיבוק
עצום. "נו?" -"מה נו?" "את נראית נפלא!" היא אמרה לענת. ענת,
ענתי, כפי שהיא נהגה לקרוא לה, הייתה הבנאדם הכי ישר, כנה
ואמיתי שהיא הכירה. היא הייתה החברה הכי טובה שלה והיא אהבה
אותה מאוד. -"זה כנראה אחד מהימים האלה, את יודעת" ענתי צחקה.
"אוי תפסיקי" היא הצטרפה לצחוקה וחיבקה אותה שוב. הפעם לא הרפה
אלא החלה לבכות. הוא בדיוק קם והצטרף לחיבוק. הוא נשק לענת על
לחייה "מזל טוב מתוקה, איפה החתן המאושר? החליט להפקיר את
הרווקים?" ענתי חייכה והצביעה לכיוונו והוא פסע לעברו. ענתי
לפתה את ידה ולקחה אותה לשולחן המשפחה. אמה של ענת נגשה קמה
לכבודה, נשקה לה וחיבקה אותה ושיח החל מתפתח ביניהן. ענתי
בינתיים פרשה לאורחים אחרים. הוא ניגש אליה וחיבקה מאחור מבקש
להצטרף לשיחתן. הם נראו כל כך מאושרים ביחד. "מתוקה," לחשה אמה
של ענתי "עכשיו תורך". הוא לא שמע אותה. פניה האדימו אך כאילו
יד מכוונת שלטה והנחתה והוא משך אותה הצידה ורקד עמה.
"אני אוהב אותך" אמר. היא שתקה. "אני רוצה אותך, כלומר כל
הזמן, אני רוצה שתהיי שלי ואני שלך, אני רוצה... אני רוצה
שתתחתני איתי". הוא רעד קמעה. היא הרגישה גל חום מתקדם מידיה
שאחזו בו, אל תוך תוכה. לחייה הפכו סמוקות וידיה הזיעו. הילדים
הקטנים התרוצצו סביבם בבגדיהם החדשים והמהודרים, והם צחקו
ושחקו בתופסת, והיא "אני..." ביקשה לומר משהו אך הוא התבונן בה
ועיניו נוגות כל כך. היא אהבה אותו בכל איבריה אך היא לא יכלה
להגיד כן. הוא עמד שם לפניה ערום ופגיע כל כך. היא ניסתה לרסן
עצמה אך גופה בגד בה, והיא נשאבה לנשיקתו.

"איך יכולת לעשות לי את זה!?" היא ייללה כחתולת רחוב רטובה
ועזובה. היא הרגישה בודדה כל כך כאילו שדדו ממנה את ליבה. הוא
נפל שדוד לרגליה בוכה ועצוב כל כך. היא לא יכלה להביט בו, לא
יכלה לשאת את מראהו. היא חשה שכל עולמה חרב עליה, היא חשה
סלידה וחלחלה כלפיו עד כדי כך שרצתה להכותו ולהתפרץ.
"אני שונאת אותך!!!!!" צרחה, צעקה ובכתה. פתאום נתכנסה בעצמה.
הוא עדיין היה שמוט לרגליה, שותק, בוכה. הוא שנא את עצמו. הוא
כעס על עצמו. הוא רצה לפגוע בעצמו, לקפוץ מהחלון, להתאבד, משהו
רק בשביל שהיא לא תחוש כך.
היא יצאה מהחדר, נכנסה למיטה, התכרבלה בשמיכה והתפיכה את הכר
תחת ראשה. היא ניסתה לא לבכות, אך לא הצליחה לכלכל את כאבה.
בתחילה התעקשה והזילה דמעות שקטות. היא ניסתה לעצום את עינייה,
להרדם אך צערה ושברונה היו גדולים ממנה, והיא החלה מיבבת ובוכה
בקול. קולה היה שבור ובכיה זעק. היא התפתלה במיטתם ובכתה.
הוא היה שרוי עדיין על הרצפה מכופף וקטן. בוכה ואבוד. החדר היה
מבולגן. הוא לא נע ולא זע, רק בכה בלי קול מבקש לאבד עצמו
ביגונו. היא שכבה שם בחושך, אבודה. היא לא ידעה מה לעשות עם
עצמה. היא רק יכלה לראות אותו "איתה". ככל שחשבה וניסתה למצוא
איזו דרך רק להתחיל ולהתמודד, כך הלך צערה וגדל ואיתו הגיעו גם
הדמעות הגואות. כל שהיה ביניהם נמוג ברגע מקולל אחד.
איך, איך איך?! היא לא יכלה להשתלט על מחשבותיה. התמונה שלו עם
מישהי אחרת רדפה אותה והיא בכתה עוד ועוד. עד שאפסו כוחותיה.
היא ויתרה על הכל ונרדמה לאט לאט כאשר הדמעות ממשיכות להציף את
עיניה ולהרטיב את הכר.