"תשמע, זה לא שאתה לא בסדר. אתה בנאדם מסודר, ולא פחות טוב
מרוב החברים שהיו לי. אל תאשים את עצמך. אני פשוט לא יכולה
להיות מאושרת. כל פעם שאני חושבת שאני מאושרת, מיד אני נזכרת
באנשים שמתים כל יום לחינם, בקבצנים שישנים בחוץ, בזקן מהמנהרה
בהרצל, ועובר לי כל האושר. פשוט תקבל את זה, מתוק. אני קיבלתי.
אתה אוהב אותי, לא? למה אתה לא משלים עם זה?"

כל יום ראשון. כמו בהצגה, בה כל אחד יודע את השורות שלו, אני
הייתי שואל אותה אם עדיין טוב לה איתי, ואם היא כבר מאושרת,
והיא הייתה מדקלמת לי את השורות שלה. אולי אני דפוק, אבל אני
חייב לדעת כל הזמן איפה אני עומד. אני לא רוצה לקום בוקר אחד,
ולהתחיל לחפש אותה.

מה לא עשיתי כדי לשמח אותה. הייתי כותב לה שירים אותם הייתה
מתייקת בקלסר, מסודרים לפי תאריך. הייתי מביא לה מתנות קטנות
כל יום, איתן הייתה מקשטת את אדני חלונות הבית. הייתי מספר לה
כמה אני אוהב אותה, כמה היא הבחורה הכי טובה שהייתה לי, תורם
מאות שקלים בחודש לזקן מהמנהרה, מספר לה בדיחות, יוצא איתה
לסרטים שהייתה רוצה לראות, מבקר את החברים שלה, נוסע להוריה,
שותק כשהיא רוצה לישון, מדבר בשתיקות מעיקות, לא נוגע בה
כשכואב לה הראש, אבל כלום. אפילו לא חיוך. "תפסיק עם השאלות
שלך כבר" הייתה אומרת לי. אבל אני, הייתי עושה כן עם הראש, ורץ
לסמן מינוס בפנקס שלי תחת הטור של "לא אוהבת".

פעם ניסיתי לברר עם הוריה אם תמיד הייתה כזו. שאלתי אותם מתי
ראו אותה צוחקת בפעם האחרונה. אביה הביט בי, ולקח אותי החוצה.
"בצבא", הוא אמר. "בצבא", והתחיל לבכות. "כשהתחילה עם הקטע של
הקבצנים. כל רגילה הייתה עובדת בקייטרינג, ואת הכסף הייתה
מחלקת למסכנים האלה. ניסינו לעזור לה, לקחנו אותה לטיפולים,
לפסיכולוגים, ושם כנראה היא השאירה את הרצון לשמוח". התחיל שוב
לבכות. הדליק סיגריה. שמתי עליו יד, וכל מה שהצלחתי לומר היה
"סאמק, פרזיטים".

עם הזמן, למדתי לחיות עם זה. עדיף שתהייה בלי רגליים? או חרשת?
או מטומטמת? אז בסדר, היא לא שמחה. ביג דיל. זה לא נחשב אפילו
חצי אחוז נכות. כל עוד היא איתי, לא אכפת לי שהיא לא צוחקת
מהבדיחות שלי. ולא אכפת לי שהיא לא מצחיקה אותי. בשביל לצחוק,
יש לי כל ערב את יצפאן. לעומת זאת, יצפאן לא יכול לשבור לי את
הלב במבט, כמו שהיא עושה לי עם המבטים העצובים שלה. כל כך
אהבתי אותה. וככל שאהבתי יותר, כך הטור של המינוסים בפנקס
גדל.

"תשמע, אנחנו צרכים לדבר", היא אמרה לי עם המבט המקפיא שלה.
כבר הרבה זמן אני מתחמק ממנה. "טוב, אחרי מבט", עניתי, והתחילו
לרדת לי דמעות. היא התיישבה רחוק ממני. הרחתי את הבושם שלה,
הקשבתי לקצב נשימתה, כאילו רציתי לנצור הכל, כאילו ידעתי שזו
הפעם האחרונה. שמעתי את חיים יבין אומר שהורסים את המנהרה
בהרצל, בונים במקומה איזה קניון או חניה לרכבים. היא התקרבה
אלי. הרגשתי את היד שלה מלטפת לי את השיער, וידעתי שהיא
מחייכת.