קוראים לי יששכר. שם קצת מגעיל, אני יודע. חבל שלא החלפתי אותו
כשהייתי בחיים. בכל מקרה, אני יששכר, ואני מלאך. כן, מלאך.
מלאך מהסוג שכולכם חושבים עליו. חוץ מהכנפיים. עד היום אני
מנסה להבין את הקטע הזה עם הכנפיים הזוועתיות האלו. ממש אין
לנו כנפיים, ואין לנו הילה מטופשת מעל הראש, ואנחנו לא
מסתובבים בין החיים ועוזרים לזקנות לחצות את הכביש. זה הרבה
יותר פשוט מזה. לכל מלאך יש עבודה, כמעט כמו בעולם החיים. יש
כאן הכל מרופאים ועורכי דין, ועד ספרים ומסז'יסטים. יש אפילו
מלאכים רוסיים שמנקים ברחוב. מה, חשבתם שהכל נקי וצחור כאן?
אני פשוט מנפץ לכם אשליה אחר אשליה, אה?

אני לעומת זאת, ממש לא רופא או עורך דין. אני לא ספר ואפילו לא
מסז'יסט. אני בטח לא מלאך רוסי שמנקה ברחוב. התפקיד שלי הוא
לנהל משא ומתן עם מלאכים ערבים לגבי הפיגועים העתידיים. כן, גם
כאלה יש. מלאכים ערבים זאת אומרת. בטח חשבתם שמי שהיה רע
ומעצבן בחיים הולך לגיהינום. האמת המרה היא, שמי שהיה רע
ומעצבן בחיים, יגיע להיות רע ומעצבן גם פה. בכלל גן עדן, אם
תקראו לו ככה, הוא לא המקום הכי אחלה בעולם. חוץ מזה שיוצא לך
לפגוש את כל מי שהכרת בעבר, אין פה משהו ממש מיוחד. מה שכן
מוזר, זה שכולם מגיעים לפה בסופו של דבר, ואף פעם לא מתים,
ובכל זאת לא נגמר פה המקום. יש מלאכים בנאים וקבלנים, אבל אין
אתרי בנייה בכלל. חוץ מהעניין הזה, הכל די שגרתי ומשעמם. חוץ
מהעבודה שלי.

כפי שכבר אמרתי, אני מנהל מו"מ עם מלאכים ערבים לגבי הפיגועים
הבאים. לא ממש לגבי הפיגועים עצמם, אלא בדגש על התוצאות.
הפיגוע הוא נתון. הוא יקרה בטוח. תמיד. השאלה היא מי, כמה,
איפה ואיך. על השאלות האלה בדיוק אנו דנים. עבודה באמת
מעניינת, ברצינות. למרות שהם עקשנים , בדרך כלל הדיון נערך
ברוח טובה, וכך הוא גם מסתיים. לא מפסיקים לשאת ולתת עד ששני
הצדדים מרוצים. כמובן שלא ניתן לקיים מו"מ תקין ללא בקר
נייטרלי, לכן הדיון נערך מול אלוהים.

אלוהים הוא משהו באמת מיוחד. אף אחד לא יודע יותר מדי עליו או
על העבר שלו, או איך הוא השיג את הג'וב המדהים הזה. אני אפילו
לא בטוח שהוא עצמו זוכר. אנחנו רק יודעים שהוא מרוויח הון. בכל
זאת, אלוהים. קוראים לו אסף, בלי שם משפחה, רק אסף, והוא שמן
נורא ומקריח. אולי זה עוזר לכם לבנות תמונה כלשהי בראש, כי
שוב, הוא ממש לא נראה כמו שאתם חושבים. בלי הזקן, או החלוק
הלבן. סתם ג'ינס משופשף, וחולצת טי פשוטה. אף פעם לא ראיתי
אותו מחוץ לחדר הדיונים, והוא כמעט אף פעם לא קם מהכיסא. אני
חושב שהוא לא קם כי הוא כזה שמן שברגע שהוא יקום הוא יחטוף
התקף לב וימות במקום. אני גם לא מצליח להבין איך הכיסא מחזיק
מעמד. כיסא של אלוהים או לא, לכל דבר יש גבול.

הבוקר קראו לי ללשכה, כמו בכל בוקר. יצאתי מהבית בסביבות רבע
לתשע ועפתי לכיוון הלשכה. כשהגעתי, אסף ואחמד כבר ישבו וחיכו
לי. אחמד הוא המקביל הערבי שלי. הוא ממולח מאוד ונוהג לדבר
בערבית בכוונה כדי להרגיז אותי. הוא לבש חליפה יפה של גוצ'י,
חליפה שלמרות העבודה שלו עולה הרבה יותר משהוא יכול להרשות
לעצמו. אסף שוב לבש ג'ינס משופשף, וחולצה לבנה שכתוב עליה
בגדול באנגלית "איי לאב ג'יזס". "בוקר טוב" אמרתי והתיישבתי
במקומי. "פעם אחרונה שאתה מאחר, יששכר! אני אפטר אותך, אני
נשבע באלוהים!" אמר אלוהים ופרץ בצחוק מההלצה הקטנה שלו.
'בדיחה כל כך ישנה ועבשה' חשבתי לעצמי. אני לא מבין איך זה
מצחיק אותו כל פעם מחדש. "מי מתחיל הבוקר? אחמד?" אחמד עיין
בניירות שהניח מולו ואמר "שוקרן יא אללה. הפיגוע המדובר יתבצע
היום אחר הצהרים, על ידי שאהיד מס' 11756, מוחמד אל בכארי
נזאדה..." בעודו מדבר, קמתי ממושבי וצעקתי "רגע! אבל רק אתמול
היה פיגוע!" אסף תפס את ראשו ונאנח "וגם מחר יהיה פיגוע, וגם
ביום שאחריו. אתה לא קורא עיתונים? זה נתון. תלמד לחיות איתו."
ושוב פרץ בצחוק מעצבן מהבדיחה שלו. 'הוא ממש נהנה מכל בדיחות
החיים האלה' אמרתי לעצמי. כשסופסוף הפסיק לצחוק, הוא שאל איפה
הפיגוע יתבצע. אחמד הרהר קלות והציע את ירושלים כאתר מוצלח.
"מה פתאום!" התערבתי. "ירושלים זה כבר נדוש." אמרתי, והצעתי את
הקניון בהרצליה, עיר ילדותי. זכרתי שהאבטחה שם הייתה ממש
מחורבנת יחסית לגודל המקום, ותמיד חשבתי שאם אני הייתי שאהיד,
בטוח הייתי מתפוצץ שם. "מקובל, אחמד?" שאל אלוהים. אחמד הנהן
והשיב "נעם, יא אללה." אני ממש שונא את השפה הזו, זה תמיד
מזכיר לי מישהו שנחנק באמצע הארוחה משפחתית אצל סבתא שלי.
המיקום סוכם, ועברנו לנושא המרכזי. "בגלל הפיגוע המוצלח של
אתמול, אני מוכן להתפשר על עשרים הרוגים בלבד." אמר אחמד. "זו
פשרה?" התרגזתי, "אתמול היו שלושים ושניים הרוגים וכמעט שמונים
פצועים. אני לא מוכן ליותר משמונה הרוגים. מספר הפצועים פתוח
למו"מ." אלוהים הסתכל על שנינו ושאל "שמונה הרוגים וארבעים
פצועים מקובל על שניכם?" הדלקתי סיגריה והנהתי ראשי לחיוב.
"טייב, טייב." אישר אחמד, פעם נוספת בג'יבריש המגוחך הזה.
"לסיכום," אמר אלוהים, "היום אחר הצהרים, שאהיד מס 11756,
מוחמד אל בכארי נזאדה, ייכנס לקניון בהרצליה, יתפוצץ, יהרוג
שמונה ויפצע ארבעים. מוסכם?" הסכמנו כולנו. אלוהים ביקש שנדפיס
את פרוטוקול הדיון, ושנכין את הטפסים לשאהיד לשאר ההרוגים
שיגיעו היום אחר הצהרים. "מחר שוב בתשע בבוקר. בדיוק. יששכר,
אל תאחר, בחייך." אמר אלוהים, פרץ בצחוק, ויצא מהחדר. "איזה
אידיוט. אז מה אחמד, הלך בסדר, לא?" שאלתי. "כן, בסדר גמור.
אתה רוצה שאני אגיע אליך הביתה היום?" שאל, בעודו פושט את
חליפת הגוצ'י ומחליף לסרבל עבודה מוכתם בצבע. "מן הסתם."
עניתי, "אתה צריך להתחיל את השכבה השנייה." הוא הרים את דלי
הצבע, ויצאנו מהחדר.