שרה עצבנית. היא מכניסה את אור, כמעט בכוח, למושב הקידמי של
המכונית.  
"הנה מתחיל לו הטקס..." היא חושבת לעצמה. אור בוכה. היא לא
רוצה לנסוע לסבא וסבתא שוב, כמה שהיא שונאת את הנסיעה הזו.
"תלבשי את זה" אומרת שרה בטון תקיף, אולי אפילו צעקה קלה,
ונותנת לה אפוד מגן. "לא רוצה ללבוש שוב את המעיל" ממשיכה אור
לבכות  אבל לובשת. היא מכירה כבר את התהליך ויודעת איך הוא
יגמר: היא תלבש את האפוד והן יהיו בדרכן לסבא וסבתא. אור יודעת
איך התהליך ייגמר אבל היא בוכה כדי להקשות על אמא בכוונה, כדי
שתשנא גם היא את הנסיעה הזאת. איזו ילדה חכמה.

אחרי כמה צעקות ויללות אור לובשת את המעיל. לא לפני ששרה
הבטיחה, כמו תמיד, שאור תקבל גלידה עם סוכריות וקצפת. ועכשיו,
החגורה. אור לא מוכנה לחגור חגורת בטיחות ולשרה עוד רגע בוקע
איזה ווריד. היא נזכרת בפרסומת הכל כך מעצבנת הזאת בגלגל"צ על
הילד שלא מוכן לחגור חגורה. היא כבר ממש מתעצבנת בשלב הזה ואור
מרגישה את זה ומוותרת. לאחר שהוסדר העניין עם החגורה נשאר רק
דבר אחד אחרון. שרה פותחת את החלון טיפה, משחילה לחריץ אפוד
מגן נוסף וסוגרת מיד את החלון. זהו! אור בטוחה! אפשר להתחיל
בנסיעה לסבא וסבתא.

סבא וסבתא של אור גרים באפרת, אור זוכרת שכל פעם שהם מצליחים
להגיע אליהם בשלום, אמא אומרת שזאת אולי הפעם האחרונה. אור אף
פעם לא הבינה למה, למרות שהיא הייתה שמחה להפסיק עם הטקסים
האלה. סבא וסבתא תמיד עונים שאין להם ארץ אחרת, ואמא תמיד
אומרת שיש, וקוראים לה ת"א וחיפה ובאר- שבע ועוד המון מקומות
אחרים.

שרה מתניעה את האוטו.
במין אירוניה שכבר ממש עולה על העצבים של שרה, הרדיו נדלק
אוטומטית על שיר מוכר ומעצבן -  "לא קלה היא לא קלה דרכנו..."
מתנגן לו ברדיו כמעט בכל התחנות, ונראה שאין מנוס. שרה מתעצבנת
עוד יותר. "זה שיר אהבה" היא רוטנת לאור. "והרסו לו את
המשמעות!". אור פותחת עיניים גדולות ותמימות. מה לעזאזל אמא
רוצה עכשיו? היא חושבת.
השיר ממשיך להתנגן לו ברקע, ואור נזכרת בשיחת טלפון ששמעה
אתמול. יהודית, אמא של רותם, חברתה הטובה של אור, התקשרה אתמול
הביתה ודיברה עם שרה. היא רצתה לקחת את הבנות לעדלאידע בת"א
אבל שרה לא הסכימה. אור שונאת את אמא שלה על זה מאתמול. אור
שונאת כי זה הרגש היחיד שהיא מכירה בזמן האחרון. זה מה שמלמדים
בבית הספר ובבית, גם בלי שכל כך מתכוונים לזה.

40 דקות כבר עברו ושרה עדיין לא רגועה. החושך כבר לאט לאט יורד
ועוד מעט מגיעים לאפרת.

"לא קלה היא לא קלה דרכנו...." נשמע שוב ברדיו, ומיד לאחריו
ירייה ועוד ירייה ועוד אחת. שרה מרגישה המון דברים עכשיו. היא
מרגישה כאב, היא מרגישה סחרחורת, היא מרגישה שהיא כבר מתגעגעת
לאור ואז היא כבר לא מרגישה כלום...  

אור עדיין לא מבינה למה אמא נהייתה בשקט פתאום. עכשיו היא תבלה
את שארית חייה בלהצטער שלא הייתה ילדה טובה יותר.