בזמן האחרון אני רואה הרבה בעלי חיים. אם הייתי גר בכפר או
במושב לא הייתי מתפלא. גם אם הייתי גר בעיר ואלו היו רק כלבים
וחתולים אבל מלבד כלבים וחתולים אני רואה גם נמרים, נמלים,
קופים, איגואנות - גן חיות באוויר, על התקרה. כוח המשיכה לא
משפיע עליהם, לפעמים הם צמודים לתקרה עם הרגליים, לפעמים הם
סתם מרחפים באוויר.
אורית אומרת שזה רק אצלי בראש, בגלל ה"מצב". אבל החיות לא
עושות סאטירה ולא מופיעים רק בזמן פיגועים, הם שם, כשאני חושב
על אינטגרלים, אוכל, מוזיקה, סקס, העבודה, מה לעשות הערב,
אוכל, סקס ואפילו כשאני סתם נוהג.אני מנסה להסביר לה, "אני
נעמד ברמזור ומסתכל על האוטו שלידי, הנהגת והנוסעת מחייכות אלי
או אל העולם אז אני מחייך חזרה ומעיף מבט לעבר השמיים מעל
האוטו שלהן, ועל הגג של האוטו סתם כך יש היפופטם כתום בגוון של
החתול מאליס בארץ הפלאות. גם הוא מחייך אלי או אל העולם, אז גם
אליו אני מחייך חזרה. אני לא אפלה לרעה היפופטם כתום". אורית
צוחקת ואני לא מבין, כרגיל, לא מבין אותה, לא מבין אותי. "נו
ארז, לא ה'מצב'  המצב, לא המדיני-כלכלי-חברתי-סוציו-אקונומי.
אלא המצב, המצב שלך, האישי-נפשי-רגשי-פיננסי. קראת את
ההורסקופ? יצאת לטיול עם המחשבות ביער? אתה יודע למה אני
מתכוונת. בדקת אם הכל בסדר שם בפנים?" סגרתי את השיחה בצליל
מהורהר ונשכבתי על השטיח, הסתכלתי על התקרה, על בעלי החיים
הצבעוניים שלאט-לאט הופיעו שם. "מה זה? מה אתם רוצים? מי
אתם?", ההיפופוטם הכתום התהפך והחל לרחף באוויר, "מה לא הבנת?
אתה לא יודע מי אנחנו?", הפה שלי נפתח מספיק כדי להביע תדהמה,
"נו, אם לא תדבר אני לא אדע מה אתה רוצה להגיד". "אתה מדבר",
גמגמתי אליו. שאר החיות צחקו והחליפו צבעים. "נו באמת, אני
היפופוטם, לא אילם", הוא ענה במבוכה ונעשה סגול. אני התמתחתי
והתנערתי מעט כדי לצאת מהשוק. כל החיות נרעדו. "אז מי אתם?",
שאלתי. ההיפופטם נעשה כחול ורציני ואמר, "אורית אמרה לך, אבל
אני אסביר לך שוב. התת מודע שלך יצר אותנו כדי שתשים לב לעצמך,
לבעיות שלך, לעצמך, שתפסיק לרחף. הריחוף שלנו מסמל את הריחוף
שלך. ההתקשרות לתקרה מצביעה שלפעמים אתה עושה דברים אבל לא
עושה אותם נכון. יותר שקוף מזה התת מודע שלך לא יכול להראות לך
את המצב, לא? מה רצית שהוא יתלה שלט?". אני כבר הייתי מרוכז
וערני, עמוק בשיחה ולא נראה לי מוזר שאני מדבר עם היפופוטם
שמחליף צבעים. "רגע, רגע, מר היפופוטם, אם אתם יציר דמיוני,
למה אנחנו צריכים לדבר בקול?". ההיפופוטם הסמיק, תוך כדי
גיחוך, מרמזר בין צהוב לוורוד, "אה, זה בשביל הצחוקים - זה שיש
לך בעיות לא אומר שאין לך חוש הומור בריא". כל החיות החלו
לצחוק בהיסטריה, להתגלגל באוויר והחליף צבעים בחוסר הומוגניות
מושלם. "טוב, טוב הבנתי", אמרתי לעברם. "כל החיות עצרו, "אנחנו
מאוד מקווים. באמת-באמת", אמרו ונעלמו.
מאז עברו כבר מספר ימים, ואף חיה צבעונית לא נראתה, אבל היום
כשנכנסתי לאוטו, פתאום שמעתי "פסססס..." מהמושב האחורי.
ההיפופטם הכתום שכב לו שם, "תגיד, אם הבנת, למה אתה לא עושה
משהו בנידון? מה לא הבהרנו את עצמנו מספיק טוב? אתה רוצה
שנזרוק אבן עטופה בנייר עם מסר לחלון שלך? זה לא ייגמר טוב",
ההיפופוטם הרצין והחל לדבר בטון שאני מתעב, "אל תסתבך איתנו,
תבדוק את עצמך. תתקן את המצב, יא-עיוני, זה לא בריא מה שאתה
עושה" והוא נעלם. נסעתי הביתה בזהירות מרבית, אולי העבירו
תנועה מפריעות לו.
מיד כשהגעתי הביתה, התחלתי להכין רשימה של דברים שעשיתי
בחודשים האחרונים כדי לראות מה הפריע, מה גרם לחיות הצבעוניות
לצאת החוצה. ליד כל אחד מהדברים רשמתי גם את המינון, התקופה,
כדי לנסות להבין מה הפריע: אם הוצאתי יותר מדי או פחות מדי
כסף, אם יצאתי, אכלתי, שתיתי או התלבטתי מה לעשות יותר מדי או
פחות מדי. או אולי חשבתי, הרהרתי, תהיתי מה קורה איתי יותר מדי
או פחות מדי. מיד מחקתי את ה-'פחות מדי' מהסעיף האחרון, הרי
אני חושב ומהרהר בלי להגיע למסקנות עד שהמעגלים הפנימיים שלי
נשרפים מעבודת סרק.
פתאום שמעתי כפיים מסביב, הסתכלתי וכל החדר, על הרצפה, השטיח ,
המיטה, הכסא, השולחן, החלל והתקרה היו מלאות בחיות צבעוניות.
ההיפופוטם עמד קרוב לפני, "הנה רואה, זה לא היה קשה, אתה בסדר
רק תפסיק לחשוב, 'סתכל מה קרה לפרווה שלנו, איך היא מחליפה
צבעים. תעיף מבט איך התת-מודע שלך נראה!!! כל החשיבה הזאת ללא
גזירת מסקנות משגעת אותנו, סליחה, אותך חומד" הוא חייך וכולם
נעלמו, ואני חשבתי איפה בראש שלי יש מקום לכל החיות האלה
להתאכסן.