שמש כתומה מחליקה במורד השמיים, ההרים השחורים שבאופק נוגסים
בה אט-אט, מותירה אחרי שמיים אדומים ועבים שחורים המסתירים
אותם, כמו מראה לשדה שמתחת. רעמים ידי- אדם מפירים את השלווה
ומוסיפים להרגשה שהאדמה כאילו צועקת לגשם לרדת, לשטוף אותה
מתלאות היום.
באותו שדה שקיבל את שמו ממישהו מהארץ השכנה, שתולות גופות. רוח
מערבית חלושה מרחפת מעל העשבים, סוחבת אתה את רוח המוות לכל
אשר תלך. בין קוצים צהובים של סוף קיץ, בורות מעלי עשן דקיק
ומצבות מפלדה, זורמים נחלים דקיקים לתוך חריצי האדמה היבשה,
מרעילים אותה.
עורב שחור נוחת על האדמה, נועץ את טפריו בה. הוא חש בציפורניו
את המוות השורר. הוא מריח אותו. הוא מתקדם לעבר החייל ששוכב
שם, נשקו בידיו והוא ללא ניע. העורב לא חושב על צער או אובדן.
הוא רק נושק לחייל בעינו וכשראה כי אין סכנה, הוא קורא לרעיו.
סרן צעיר פוקח עיניים מטושטשות למראה מעגל אוכלי הנבלות שחג
מעליו. הדבר הראשון שהוא חש זה צמא. יותר מכל כאב אחר הוא רוצה
לשתות. הוא מוציא את מימייתו ומרטיב את השפתיים. הכאב ברגל
שקודם היה שולי עכשיו מצלצל בתוך ראשו ולא מותיר לו מקום
לחשוב. קצת מעל הברך תקועה פיסת מתכת, מבצבצת גם מצידה השני של
הרגל. הוא ממשש בזוועה את הפיסה, מפחד לגרום לפריצה מחודשת של
קלחי דם, כמו האלה שקרושים על בגדיו. ראשו נע מצד לצד, מחפש
פתרון כלשהו. פחד מחלחל אליו שחייליו השאירו אותו שם, שכולם
הלכו הביתה, במקום להישאר להגן על השדה עד הסוף המר. הוא כבר
מרגיש את הצורך לקלל עולה כשלפתע הוא שם לב לגופה.
במרחק מספר פסיעות נח החובש. פניו שקועות בעיסה של דם קרוש
ובוץ ואילו אחורי ראשו מהווה מזון לשני עורבים. ידיו פשוטות
לצדדים ועל פי גבו החרוך, הסרן מסיק שאויב שנמצא כמה מאות
מטרים מהשדה הרגהו בעזרת מרגמה או דבר- מה דומה. יד ימין של
הסרן לא עוזבת את ידית האחיזה של הנשק, הוא זוחל בייסורים רבים
עד לחובש. פיסת המתכת בירכו נגררת בקרקע וגומרת לזרם דם טרי
לזרום לתוך תחתוניו. הוא מרגיש את הבד נדבק לגופו. העורבים
בורחים בקריאות חימה בזמן שהוא הופך את גופת החובש ומוציא את
המורפיום. אחרי שהוא מזריק לעצמו, הוא משתמש בחוסם עורקים על
רגלו. תחושת בטן לא נותנת לא לעזוב את הרובה מתוך פחד תהומי
להיתקל במצב ביש זה באויב, והוא נאלץ לעשות הכל ביד שמאל.
הוא לא זוכר הרבה ממה שקרה לפני שאיבד את ההכרה. מכשיר הקשר
שלו לא עבד, את זה הוא זוכר בוודאות, ובכל מקרה המכשיר לא עליו
עכשיו. עליו למצוא היכן נמצא הקשר שלו. הוא חייב להיות לידו
בכל עת. אך כעת הוא לא מוצא אותו. הוא שולל את האפשרות שהוא
ברח. לבסוף הוא רואה את האנטנה מזדקרת מאחורי תלולית קטנה, כמו
תורן לדגל הניצחון. משב של ריח מקרר את הזיעה שעל מצחו אך גם
מביא עמו ריח של בשר שרוף, של מוות. תחושת ייאוש נוחתת עליו,
גורמת לו לחשוב על השדה כמשכנו האחרון.
בדמיונו הוא חג מעל השדה, ביחד עם העורבים, הוא רואה את עצמו
ואת הקשר מעבר לתלולית. הוא רואה גם את שרידי הקרב, מעלים
תימרות עשן והוא מפליג על פני השמיים עד לביתו ולעץ הגדול
שעליו תלויה נדנדה שהכין עבור ביתו. הוא גם מפליג בזמן לכמה
שעות לפני כן, כשהוא עמד מול חייליו והסביר להם את חשיבות הקרב
לעתיד האומה. והכי חשוב, הוא אמר, לא לוותר ולא להתייאש. גם לא
עכשיו, הוא אומר לעצמו ובאיטיות מתחיל לזחול לעבר התלולית. אל
תעזוב את הנשק, הוא אומר לעצמו, לא משנה מה, אל תעזוב אותו.
אחרי נצח הוא מגיע עד לקשר. הקשר שוכב על גבו, ידיו מונחות על
כתם דם בבטנו. ועיניו בוהות מעלה. ריח עז של שתן ממלא את
האוויר וגורם לסרן בחילה. הוא מתקרב אליו ותחושת הצער ממלאת
אותו. הוא מחבק את ראשו של הקשר לחזהו שלו ונותן לדמעות לזרום
חרש על לחייו. המפקד? לחישה מהדהדת בראשו והוא עוד לא קולט את
משמעותה. המפקד, ניצחנו? הקשר לוחש. שפתיו בקועות וצמאות. כן,
בני, הוא עונה לו, מסתכל על ים ההרס ששרוע לפניו. המפקד, מה
אנחנו עושים פה. הסרן מוציא את המימייה ומטפטף את שארית המים
על שפתיו של הקשר. אנחנו מגינים על המולדת, בני. לשדה יש
חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה, הוא אומר ופתאום הוא לא בטוח
שזה מה שהקשר רוצה לשמוע. המפקד, נישאר כאן עוד הרבה, הוא
שואל, בוהה לאינסוף. הסרן שם לב שידי הקשר לבנות ומונחות כמתות
על הפצע שמנצנץ באור השמש האחרון. לא, עוד מעט יבואו לקחת
אותנו. הוא מתבונן בצער על הקופסא המפויחת שבעבר הייתה מכשיר
קשר והוא יודע. רק עוד קצת, אתה חושב שתוכל להחזיק מעמד, הוא
שואל את הקשר לו. הקשר משתעל שיעול קצר. כן, המפקד, כבר לא
כואב לי. הסרן מבחין ששיני הקשר אדומות ויודע שהסוף מתקרב.
המפקד, מה יהיה הלאה, הקשר שואל וראשו מוטה לצד בעייפות. יד
שמאל של המפקד כרוכה סביב חזהו של הקשר. אל תעזוב את הנשק,
הקריאה מהדהדת בראשו. נחזור לבסיס ונתארגן, הסרן מניח את
העובדות באופן יבש, צריך לבדוק מה האבדות, לראות מה המבצע הבא
שאנחנו לוקחים, אם יהיה זמן- צריך לבקר משפחות של הרוגים.
המפקד, מתי נלך כבר הביתה. אני לא יודע, הוא משיב. הוא לא יודע
למה הוא לא שיקר. הוא יודע שהקשר לא יעזוב את השדה חי ועדיין,
משהו מפריע לו לשקר ולומר שהנה, מיד יגיע המסוק שייקח אותו
הבית. הוא חושב על הבת שלו שמחכה לו. שתקפוץ לזרועותיו כשהוא
ייפתח הדלת, עוד לפני שיניח את הקיטבג. המפקד, אני רוצה הביתה,
הקשר עוצם את עיניו ודמעותיו זולגות. גם אני, בן. גם אני.
הסרן מתעורר כשזבוב נוחת על שפתיו היבשות, ראש הקשר המת מונח
עדיין על חזהו. אדם שעומד מולו מסתיר אותו מפני שמש הצהרים.
הוא לא רואה את פניו, אבל תחושת סכנה, אומרת לו שאין לסמוך על
אדם זה. כשהוא שומע את הנשק של אויבו נדרך, הוא ממהר להרים את
יד ימינו, ולירות בו כמה שיותר כדורים. אבל היד ממאנת להתרומם.
הוא מסתכל לימין ורואה רק גדם. במחשבה האחרונה שלו הוא תוהה אם
ידו שמונחת אי שם בשדה עדיין אוחזת את הנשק.
בדמיונו הוא דוחף את בתו בנדנדה והיא צוחקת. וצחוקה ממלא את
האוויר והוא חושב כמה טוב שהוא בבית