[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אבנר שילם הרבה בשביל להיות על האוורסט, זו הייתה השאיפה
האחרונה שלו, והוא רצה להגשים אותה, לא משנה מה המחיר. והיה
מחיר. עשרים אלף דולר זה הרבה כסף, אבל לא היה איכפת לו מהכסף,
העיקר להיות על האוורסט. להגיע לפיסגה, המקום הגבוה בעולם. מאז
שהגיע לתגלית המדעית ההיא, הוא לא מפסיק לחשוב על האוורסט, על
הפיסגה, המקום הגבוה בעולם. חבריו המדענים לא מבינים למה הוא
כל כך מתלהב, למה הוא כל כך רוצה להגיע לאוורסט, לפיסגה, למקום
הגבוה בעולם. אבל הוא רוצה. והוא יגיע. איתו בקבוצה היו עוד
חמישה אנשים: צ'יה לינג, אשת עסקים ממולחת מיפן, אחת היחידות,
סיקו לאמה, עוד איש עסקים יפני, כל הזמן מייבב שקשה לו, ג'ינו
מלוטורה, כנראה מאפיונר גוסס מאיטליה, טוען שהוא סוחר דגים
מנאפולי, אבל נראה כאילו הוא עצמו לא מאמין, והחליפות שלו
מסגירות אותו, צ'אקי מלאפונז, אמריקאי מטומטם, והמדריך, שהתעקש
שיקראו לו מר דת'.
צ'יה הייתה יפנית יפה וכהה, כל בגדיה החמים היו כחולים, וכמו
כן עיניה.
סיקו היה יפני עם מראה קשוח ואופי של תוכי בכלוב.
ג'ינו היה זקן אבל חכם, עם עיניים שראו כבר הכל, אבל התחננו
לסוף.
צ'אקי היה אמריקאי מטומטם.
ומר דת', מר דת' היה אפל, פניו נחבאו עמוק בקפוצ'ון החורפי
העבה שלו, אפלות ובלתי נראות. לא שמישהו רצה לראות את פניו,
לאחר ששמע את קולו הצורם, המזוויע, קול שנשמע כמו מיליון
סכינים על מיליון לוחות מתכת, כמו אלפי ציפורניים על אלפי
קירות, כמו עשרות עורבים גוססים בחשיכה.

הם עלו לאט, שום קול לא נשמע חוץ מיללותיו של סיקו, נשימתה
המהירה של צ'יה היפהפיה, וקולות הרגליים של כולם, במיוחד של מר
דת', שהתקין על רגליו, משום מה, דוקרנים באורך של עשרה ס"מ.
רוח לא הייתה, וקול הדוקרנים האלה ננעצים בשלג העמוק נשמע
למרחוק. אבנר, איש מבוגר וחזק, היה בטוח שדוקרנים אלה יכלו
לחתוך טיטניום כמו שסכין חדה עוברת דרך חמאה. הוא היה איש חזק,
ולכן היה בראש הטור, אחרי מר דת', ולכן ראה כל הזמן את
הדוקרנים מעוררי האימה שלו יוצאים וננעצים בתוך השלג הרך. הוא
היה מדריך טוב, ומנע מהם הרבה פעמים מכשולים שלא רצו להיתקל
בהם, כגון גושי סלעים גדולים וקוצניים, ופעם אחת, הלכו לאט,
כשפתאום מר דת' סטה מהר מהדרך, וכשהמשיכו כמעט נפלה צ'יה לתוך
תהום ענקית שנפערה לפתע משום מקום, וכל השלג שנפל למטה אל תוך
הבור כמעט הכיל את צ'יה, אבל אבנר מיהר ותפס אותה, תוך כדי כך
שחשב למה מר דת' לא הזהירם. צ'אק אמר איזו בדיחה מטומטמת על
יפניות ותהומות, וג'ינו חבט לו בראש. "אאו," אמר צ'אק, והמשיך
ללכת, מבין שזה הגיע לו. אבנר נשף קצת כשהבין מה כמעט קרה, אבל
צ'יה הרגיעה אותו. "תודה," אמרה לו במבטא יפני כבד, והמשיכה
ללכת, מותירה אותו שלישי בטור. "עכשיו היא תבחין בדוקרנים
הזוועתיים האלה," חשב לעצמו, וחייך. ובכלל, אבנר חייך כמעט כל
הדרך, הנופים המדהימים שראה, והתגלית המדהימה אף יותר שגילה,
ושבגללה הוא פה. הם היו מרחק קילומטר מהפיסגה, כלפתע עצר מר
דת' בפתאומיות, והסתובב. "למה אתה פה?" שאל את אבנר. אבנר חשב
קצת, נדהם ממהירות הסיבוב של מר דת', ושאל, "מישהו נפל פעם
מהפיסגה של ההר? מהצד התהומי של הפיסגה?" "כן," ענה לו מר דת',
"אלפי אנשים נפלו. אנחנו מטייחים את זה כל שנה, כי התביעות
עולות הרבה כסף." מר דת' עמד קצת והירהר. פתאום נראה כאילו
נזכר במשהו. "מה אתה עושה פה?" שאל אותו בשנית. "אני," ענה לו
אבנר, "אני גיליתי משהו." "מה בדיוק?" שאל מר דת'.
"גיליתי שאם נופלים, אהה, סליחה, קופצים, מפיסגת האוורסט, מהצד
התהומי שלה, מגיעים בסוף לכזאת מהירות, שהאנרגיה הנצברת מטיסה
אותך ישר למימד אחר, הנקרא מימד גן העדן. המימד הזה הוא חלומו
של האדם, עולם כמעט מושלם, אבל לא מושלם ממש, ויש עוד משהו
לקוות אליו. לכל אחד יש את הבעיה שלו, והיא לא בעיה רצינית,
אבל היא מעיקה מאוד. כך, אתה חי בעולם כמעט מושלם, אבל יש לך
למה לקוות, ואתה ממשיך לחיות על התקווה לעתיד טוב יותר. זה
העולם המושלם, במאת האחוזים."
"אה."
הם המשיכו ללכת, מר דת' מוביל, אבנר שני, ושאר הקבוצה הולכת
המומה, צ'אק הפסיק להציק, ואפילו סיקו הפסיק לייבב. בסוף הגיעו
לפסגה. אבנר עמד כמה דקות, מודד את ממוצע הפסקות הרוח בתהום,
כדי לצבור יותר מהירות. הוא לא רוצה לפקשש את זה. למרות שידע
שלרוח אין כל משמעות כשאתה מגיע למהירות כזאת, אבל הוא רצה,
כמדען טוב, להיות ממש ממש בטוח. הוא הסתכל על כולם, על כל
הקבוצה. כבר שנים הוא מחפש מקום גבוה מספיק בשביל להגיע למימד
הזה שמצא. איך לא חשב על פסגת האוורסט, המקום הגבוה בעולם. הוא
הסתכל למטה, מחשב את מסלול גופו, ללא פגיעה בכל נציב קרח
כלשהו, לא שהיו נציבי קרח, מאחר והיה זה תהום ריק לגמרי ושחור.
הוא חשב קצת. הוא הסתובב. "אין בעד מה," אמר לסיקו, הסתובב,
וקפץ. חבריו התקבצו מהר והתכופפו לראותו בדרכו. הם ראוהו נופל,
עד שלא ראו עוד כלום. הם קמו, והתיישבו. לפתע ראו סרט אנרגיה
דק וירוק עולה במהירות עצומה לשמיים, ושם נעלם בהבזק גדול
וירוק. הם הסתכלו אחד על השני, ואז קפצו אחד אחד לתוך התהום.
מר דת' הסתכל, מחייך.
לפתע הגיחו ארבעה סרטי אנרגיה אדומים, וחגו מול מר דת'. "קח
אותם, אדוני," אמר מר דת', וכל הארבעה צנחו חזרה למקום ממנו
באו, במהירות עצומה, שם נעלמו בהבזק אדום. "עוד ארבעה לסטוק,
הא אדוני? הה הה. זה יותר קל כשהם מתנדבים." ציחקק מר דת',
וקפץ. הוא נעלם בהבזק שחור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אנא השאר סלוגנך
אחרי הביפ


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/1/01 8:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה