"שלום, הגעתם לפלאפון שלי אם אתם מזהים את הקול השאירו הודעה
אחרת אנא לחצו על END ונסו מאוחר יותר, תודה!" לא זה לא זה,
פשוט לא מצחיק, וזה כזה נדוש בערך כמו ההודעה של חצי מהאנשים
שהוא מכיר שככה עושים כאילו מדברים איתך אבל הם באמת לא שם...
סתם דפוק. ואם כבר מדברים על דפוק, הוא הציץ בשעון השעה הייתה
שתים-עשרה ועשרים ההלוויה נקבעה לשלוש ככה שלא הייתה איזו שהיא
סיבה שבגללה הוא יצטרך להופיע בצוהרי היום אבל הוא החליט שגם
ככה אין לו מה לעשות וחוץ מזה... הוא לא ממש יכל להצביע על
סיבה נוספת.
הוא התרגש בקושי, אבל עדיין הייתה את ההרגשה היפה הזאת שהנה
הוא הולך לפגוש את כל חבריו הישנים לשמוע דיווחים על כל מה שהם
עושים, רכילויות על כל מה שהאנשים האחרים עושים ואולי לא כל-כך
אבל זה חלק מהקסם של רכילויות. הוא חיכה, אם אפשר להגדיר זאת
כך, בקוצר רוח לראות אותם, לדבר אתם ולזכור בדיוק למה הוא לא
טורח לשמור אתם על קשר.
השומע יטעה בחשיבתו שאבי אולי שונא את חבריו, ואם-כן הוא
יתמה על השימוש בשורש ח.ב.ר. אך על לו לחשוש! שכן, אם הקורא או
השומע עדיין זוכרים את חבריהם משחר הילדות ואפילו שומרים אתם
על קשר הרי הם ודאי יודעים את התלאות שבהם עבר קשר זה עד
לימינו אנו.
אם לחזור לסיפור, אבי ישב לו שם בז'קט עור שחור על המדשאה מחוץ
לבית הקברות ושיחק עם כמה שברי עץ, תוך שהוא מתאמן על חיוך
האבל שלו, כזה חיוך לא ממש חיוכי, סגור כזה, שנותן מין אימרה
של 'שלום, אני כל-כך שמח לראות אותך אבל הזמן והמיקום לא
נותנים לי להראות את זה', החיוך הזה שיש לכל האנשים שלא כל-כך
איכפת להם שקוברים מישהו שהם כולם הכירו כי אלו החיים, ובסופו
של דבר הוא הביא על עצמו את הסוף...
"שלום הגעתם לפלאפון של איל, אתם בטח מ-ת-י-ם להשאיר הודעה"
או אולי "שלום אני מחכה ממש בק-ו-צ-ר - ר-ו-ח לשמוע את
הודעתכם המלבבת"
מספיק עם המחשבות האלו, אני הופך למפלצת. הוא דקר את עצמו עם
אחד מקיסמי העץ רק כדי להראות לעצמו כמה שהוא כועס עליו. כאב
לו נורא, הוא דווקא היה נורא מחובר לאיל וממש הרגיש גועל עם
איך שהוא מתנהג. נראה באיזשהו מקום שהוא הכיר את איל הכי טוב
מבין כולם, במיוחד לאור הנסיבות.
איל היה נושא שכאב בצורה מסוימת ולכן הוא ניסה לחשוב על דברים
אחרים. על איך שבתי-קברות הם כזה מקום פסטורלי, יפה ונחמד עם
מדשאות ופרחים, ממש אחלה מקום לחיות את כל המוות. הוא אפילו
דמיין את שלט החוצות שהוא היה מכין להם לו היו מבקשים ממנו, לו
היו בעיות במכירת קברים, דבר שכידוע אין אותו אבל לפחות הרעיון
מעביר את הזמן.
"ברוכים הבאים לרשת בתי-העלמין האזורית אם באתם כי הרגשתם צורך
לקבור את עצמכם בחיים אנא לחצו על 1. אם בא לכם לארגן הלוויה
המונית אנא לחצו על 2. לתרומות למען החברה-קדישא הקישו 3. אם
ברצונכם לתקשר עם אחד מהמתים אנא פנו לפסיכולוג תודה ויום טוב
שיהיה לכם"
רצוי לציין שהקטע הזה שעליו אבי מבזבז את זמנו הלא כל-כך יקר,
כלומר ההודעות הם ממש נושא שאפשר להעביר איתו את הזמן, בהנחה
שהדמיון מספיק מפותח והעולם האמיתי מספיק משעמם.
בינתיים, החברים התחילו להגיע וכל הפצעים שוב התחילו להיפתח.
זה כאב לא להיות בקשר אתם, הוא לא כל כך רצה את זה אבל בכל
זאת, זה כאב. שיא הכוח שלו החל להופיע. מאז תחילת שנות העשרה
הוא למד לחייך תוך שמירת כל הכעס בפנים, תקוע עמוק בפנים,
במקום שאף-אחד לא יודע. לפעמים, הוא היה נחנק מרוב צער, הכאב
היה קורע אותו מבפנים, הוא היה משחרר קצת כשהוא ישב לבד. מבחוץ
אנשים לא ידעו והוא אפילו דאג לכך, עם פרצוף צוהל ובדיחות מפה
ועד הודעה חדשה, אבל בפנים כמו שנאמר קודם- הלב נקרע. כבר מזמן
הוא הגיע למסקנה שכמה שהוא מרגיש דפוק אף-אחד לא רוצה לשמוע את
זה. כשהם הגיעו אליו הוא חייך, שאל בשלומם, אפילו הכניס בדיחה
פה ושם, לא בדיחה קורעת מידי כי בכל זאת הלוויה אבל הם חייכו-
חיוך עצוב של בית-קברות. כשהם התחילו לדבר על אנשים אחרים הראש
שלו התחיל לנוע לכיוון של בדיחות פנימיות שלו עם עצמו וגם
כמובן להודעה בתא הקולי שלו. הוא ניסה למצוא לעצמו הודעה
מקורית ושמחה, שלא לדבר על מצחיקה, שאולי תרומם את מצב רוחם של
משאירי ההודעה, את מצב רוחו לבטח לא תרומם. לפחות זה כיסה על
זה מול כל האחרים.
"שלום וברוכים הבאים למשחק ההודעות אתם משאירים אותם- אנחנו
בודקים אותם- ולאלו מביניכם שיש מספיק מזל- אפילו נטרח להחזיר
צלצול- תודה ו-ב-ה-צ-ל-ח-ה. כפוף לתקנון במשרדי החברה"
הוא חשב וחשב לו במשך רוב ההלוויה שהייתה קצרה וממועטת
בהספדים, מה כבר אפשר להגיד במצב כזה?
"אני לא נמצא כרגע תשאירו הודעה ואני אולי אחזור אליכם תלוי
במצב הרוח"
'אני ממש בן-אדם מגעיל' אבי הוציא את המפתחות וצעד לכיוון
הסיטרואן שלו. בדרכו למכונית הוציא סיגריה, הוא התחיל את תקופת
העישון באחד מהמשברים שלו. ברקע הוא עוד שמע את אחת מהבנות
אומרת כמה שהיא לא מאמינה למה שקרה, חברה אחרת ענתה לה: 'האמת,
גם אני לא מבינה מאיפה זה הגיעה. אבל, שמעתי' היא לחשה
'שבמכתב, כאילו לפני שהוא "הידק את החבל" איך שאומרים, הוא
כתב שהוא עושה את זה בגלל שנמאס לו מכולם ושנורא עצוב לו.
מאיפה, לעזאזל זה הגיעה? בדיוק לפני שבוע התקשרתי לפלאפון שלו
להשאיר לו הודעה, הוא נשמע ממש שמח...'