למרות שהיום אני אוהבת כדורסל הרבה פחות משאהבתי פעם, כשעוד
היו לי אנרגיות להשקיע במשחק עצמו או סתם בעניין, טקס הצפייה
המסורתי יישאר לתמיד תמיד, כי זה כבר עניין של חברים יותר משל
ספורט. ככה זה, כולם באים בחולצות וצעיפים, בסלון מתעופפים
בלונים ויש על השולחן מלא פיצוחים ושתייה ופופקורן...אוקיי,
כבר אין...וכולם מתרגשים. המשחק מתחיל. נהדר.

צעקות, קריאות עידוד, ברכות חמות לשופט שיושב לו במרום מושבו
ביד אליהו ועושה המון שטויות. זה כיף כמו תמיד.

תמיד נראה לנו שאנחנו היינו יכולים לשחק הרבה יותר טוב,
כשאנחנו צועקים ממש אל תוך המקלט "דפוק, תמסור לו ! תמסור לו !
יא אפס ! קיבינימט, תנו קצת לחץ שם ! איפה ההגנה ! דיפנס
!!!..."
וכן הלאה, וכן הלאה. הקריינים מעדכנים אותנו בהתלהבות בכל צעד
וצעד שהשחקנים עושים, עד שלפתע אחד מהם צורח "איזה יופי של
ריבאונד",
ואני חושבת לעצמי : האמנם..?..

אמרו לי שאני והיא דומות מאוד, ושהוא איתה בגלל זה, בגלל שהוא
מוצא בה את הנחמה. אני מבחינתי מקווה שבאמת טוב להם יחד, כי
אני מודעת לעובדה שפגעתי בו מאוד וחשוב לי, למרות כל מה שעובר
עלינו עכשיו ולמרות שכל מה שהיה בינינו מת רשמית ונזרק לאלף
עזאזל, שפשוט יהיה לו טוב.

עד כאן מדבריו של המלאך הקטן על כתף שמאל.

לעומתו, השטן הקטן מימין מעדיף להצהיר שהדברים שיש לו לומר
בעניין הם אמנם לא לפרסום, אבל מה שכן הוא יכול להגיד, זה שלו
אף אחד לא ימרר את החיים. הוא טוען שהוא עוד ינקום.

???