השירים שמופיעים פה הם פשוט שירים שהשפיעו עלי בכתיבת הסיפור
הזה.
וחוץ מזה זה מבוסס על כמה אנשים שאני מכירה.
הדמעות שלה זלגו בלי סוף
עמדתי שם מאחוריה צופה בה, היה בה משהו כל-כך מיוחד שלא הצלחתי
להבין מה.
עמדתי ככה איזה 5 דקות וכשהגעתי למצב שכבר חשבתי שאני אבכה
התיישבתי לידה.
היא נגבה במהירות את הדמעות שעדיין לא חדלו מלרדת וחייכה,
מכל החיוכים שהיא חייכה אלי את החיוך הזה אני הכי זוכר וכל פעם
שאני חושב עליה החיוך שלה אז
עולה לי בראש- בוכה ומחייכת...
ישבתי מחוץ למועדון, מחזיקה את הראש עם הידיים שהושענו על
הברכיים, בוכה, חושבת כמה רע גרמתי לאנשים שאני הכי אוהבת.
הרגשתי אותו מאחורי, הוא הביט בי בדממה, נשען על הפתח
ואז הוא בא והתיישב לידי.
ניגבתי במהירות את הדמעות שלמרות זאת לא חדלו מלרדת
וחייכתי אליו, הייתי חייבת, כי מי תהיה עצובה באמצע המסיבה של
השנה?
אבל זה לא שינה בכלל כי שנינו היינו בפנים כשזה קרה
אז פשוט חזרתי להחזיק את הראש ומלמלתי לעברו, "לך מפה."
"למה ללכת?"
"אני בן אדם רע."
הוא חייך.
קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הכביש הראשי, הוא תפס לי את היד,
"את רעה? איזה רעה, את מלאך."
השתחררתי ממנו.
"חולה עליך." הוא צעק אחרי.
ושתי המילים האלה, היו המילים שהכי הכאיבו לי בעולם.
ואותו הרגע התאהבתי בך.
ידעתי שהביתה הלילה אני לא אגיע, את המכונית של לימאי אני לא
יכולה לקחת, טרמפים בטח שלא...
אז פשוט רצתי חזרה, עברתי את המועדון, חולפת על פניו שעוד ישב
שם שעון על הקיר. וירדתי דרך הצוקים הגדולים אל הים.
כל-כך התגעגעתי לים, חודש כבר לא הייתי בו. המים האלה, הריח,
התחושות שהוא שולח... אל הבודדים.
"MY LOVE HAS GONE HIS BOOTS NO LONGER BY MY DOOR, HE LEFT AT
DAWN AND AS I SLEEPT I FEELT HIM GO."
"ככה נטש אותך?"
הרמתי עיניים ופגשתי במבט שלו, הוא שוב חייך וכל-כך שנאתי את
החיוך הזה שלו שגרם לי לכל-כך הרבה כאב.
"ככה נטש אותי." אמרתי בשקט וחזרתי להביט אל הים.
הוא התכופף אלי, מנגב דמעה שעוד עמדה לה על הלחי,
"יודעת משהו? לא שווה לבכות בגללי."
"מי אמר שבגללך?"
"אלא בגלל מי?"
"בגללי."
"מה את עשית?"
"אני בן אדם רע רותם, פשוט בן אדם רע."
"וזה אשמת מי?"
"רד מהשאלות הכורדיות, אתה יודע שזאת אשמתך."
"תראי, לי מותר לזיין מה שבא לי לזיין. ועם כל הכבוד שיש לי
ללימאי ולעובדה שהיא חברה שלך, זה לא עניינך."
"מה חשבת שאני אשב בשקט אחרי שאני רואה אותך עם השרלילה ההיא?
בשבילי, חברות זה ערך עליון, מקודש. אם מישהו פוגע בהן, הוא
פוגע בי."
"מאוד נחמד האחוות אחים הזאת שהקמת פה אבל לצעוק את זה באמצע
מסיבה מול כל האנשים שהיא מכירה? קצת טאקט ילדונת, קצת טאקט.
חוץ מזה, לימאי יודעת. לא חתמנו על שום חוזה, אין לה טבעת על
האצבע, סתם יוצא איתה. מה חשבת שהיא אהבת חיי?"
"בואנה, ודווקא ברגע שחשבתי שאתה לא יכול להיות יותר חרא ממה
שאתה, אתה בא ביציאה כזאת. תסביר לי איך אתה יכול לצאת עם
מישהי שאתה לא מרגיש כלפיה כלום."
"בזהירות. בשביל הכייף. קשה למצוא מישהי לאהוב ועד שאני אמצא,
משת עש עים."
וכשהוא הדגיש את ה-ע' רציתי לצרוח, אבל שתקתי עד שנמאס לו והוא
קם והלך.
ואני כבר הכרזתי על קץ החיפושים, מצאתי אותה. והיא... לעולם
לא תהיה שלי.
וכל-כך אהבתי אותו, אפילו יותר ממה שלימאי אהבה אותו
והכל הרי התחיל בגללה, כי כשהכרתי אותו לפני שנה וחצי הוא היה
סתם חבר של האח הגדול של לימאי שבדיוק עבר לפה מירושלים ואני
בדיוק עליתי ל-י' ובחיים לא הייתי יודעת מי הוא כי חוץ מאח של
לימאי לא הכרתי אף אחד מי"א. אבל אותו יום חמישי, שלושה ימים
לפני תחילת השנה הייתי אצלה בבית ואח שלה ישב בסלון ושיחק
בפלייסטיישן עם חבר, ולימאי הכירה בינינו.
"רותם" הוא חייך ולחץ לי את היד.
והיא קראה להם לבוא איתנו למשחק כדורסל שאני קיוויתי שיהיה רק
אחד על אחד, אבל כרגיל לימאי וההצעות הידידותיות שלה.
וכששיחקתי נגדו ישר ידעתי שהתאהבתי בבן אדם שעתיד להיות יריב
שלי, או לפחות ליצור לי כאלה.
ולימאי, בהתחלה היא אהבה אותו, הידלקות כזאת. אבל מהר מאוד זה
עבר לה וסתם היא רצתה אותו.
ואני הייתי בהלם של החיים שלי כשלפני שלושה שבועות הוא הציע לה
לצאת. ועוד יותר בהלם כשאחרי זה ראיתי אותו עם נוגה.
והים... הים אמר לי שטעיתי, שטעיתי שככה נעמדתי על הבמה
הגדולה במרכז המועדון מול רותם ולימאי וצעקתי לה שהוא בוגד בה,
שאיך היא מסוגלת להיות עם חרא כמוהו.
ומי כמו הים ידע שהמילים הללו באו עם המון קנאה.
ובאותה השניה היא העיפה לי סטירה, מול כל האנשים האלה שהכירו
כל-כך טוב יותר אותה מאשר אותי. ואני רצתי החוצה בוכה.
ואותה שניה, נשבעתי שזהו, אני לא אוהבת אותו יותר.
ורק רציתי שהיא תסלח לעצמה, תסלח לי.
ולא הייתי מסוגלת לסלוח לעצמי על מה שעשיתי לחברה שלי ביום
ההולדת ה-17 שלה. ואף אחד לא יכל.
הסוף שבוע עבר כל-כך לאט, כל-כך הרבה מחשבות
וביום ראשון כשהגעתי לבית הספר כל המבטים היו מופנים כלפי,
עיניים נעוצות בי, חוקרות אותי, מאשימות.
"בואי." יד תפסה אותי וגררה מהמסדרון הומה האדם,
"שבי." הוא אמר והתיישב על הספסל בחצר.
"בוקר טוב רותם."
"בוקר טוב לורי, נו... התבגרת מיום שישי?" הוא צחק.
"אם באת להעביר עלי עוד קצת ביקורת אתה מוזמן ללכת."
"לא זה בסדר, את רואה פה מישהו יותר מעניין ממך כרגע?"
"כן, אולי אחת מהחברות שלך." אמרתי בזלזול.
"לי? חברות? לה... לי לא הייתה חברה כבר כמה חודשים."
"תודה על העדכון."
"אח, השנינות של הנוער בימינו, הציניות חוגגת."
"תגיד, מתי נהיית כזה משעשע?"
"מתי שפגשתי אותך."
"מעדיפה לא לזכור את הרגע."
"מה קרה? אף פעם לא הפסדת בכדורסל?"
"האמת, לפניך, לא."
"תמיד יש פעם ראשונה. אז תגידי, לורי, דיברת כבר עם לימאי?"
"איזה... אתה?"
"ראיתי אותה בבוקר, לי אין בעיה איתה, את זאת שיש לה בעיה
איתה."
"כן.. מעניין מאוד למה."
ולא יכולתי לתת לה לפגוע בעצמה, ידעתי שהיא תקריב הכל בשביל
האנשים שהיא אוהבת, גם אם זה הכי יפגע בה בעולם.
"וכשאני אגדל אני אהיה כמו כולם ותהיה לי אהבה גדולה שתחכה לי
בעולם..."
"האהבה שלך מחכה לך ממש פה, אין לך מה לגדול יותר."
שתקתי...
והוא כרגיל באלגנטיות המעצבנת שלו החליף נושא.
"ממש זמרת את הא."
"משתדלת."
"אז מה לורי, לא בא לך עלי?"
"כנראה שלא."
"ומה אם לי בא עליך?"
"יש לך מספיק מקורות שיספקו אותך."
"אמרתי לך שאני מחפש..."
"תחפש במקום אחר."
שנאתי אותו אותו רגע כל-כך שיכלתי להרביץ לו.
אני יושבת וחושבת איך אני סוגרת פערים עם החברה הכי טובה שלי
והוא מזיין לי בשכל איך הוא... יזיין אותי.
"טוב לי פה."
"תשמע רותם, אני לא מחפשת זיון וגם לא שיחה וגם לא אותך אז אתה
פשוט יכול לוותר על השהות פה."
הוא הפסיק לחייך, וכאילו כל העולם עצר לרגע, הוא נשם עמוק
והסתכל עלי עם העיניים הגדולות הכחולות שלו.
ואני פשוט נשברתי, נשברתי מבפנים.
בכמה עוד אנשים אוכל לפגוע?
"טוב אני הולך." הוא אמר וקם.
וכמה שרציתי לתפוס אותו ולהגיד לו- 'אל תלך אני צריכה אותך',
לא עשיתי את זה, ורק נותרתי על הדשא צופה בו יורד במדרגות
הגדולות לכיוון הכיתה שלו ונעלם.
אהבה זה מונח גדול עליה, וגם עלי.
עם לימאי לא דיברתי כל השבוע, היא התעלמה ממני לחלוטין
ואיתו, עם רותם גם לא דיברתי, אני התעלמתי ממנו לחלוטין.
וככה עבר השבוע ושוב יום שישי, אפרת אמרה שנפתח מועדון חדש
ושכדאי לנסות.
וכשלבשתי בערב את שמלת המיני השחורה ונעלתי את המגפיים הגבוהות
בתוספת איפור קל ושיער זרוק על הכתפיים, לא חשבתי אפילו שאני
אפגוש את שניהם שם.
הכי אני אוהבת את המועדונים שאין להם בעיה למכור לכל אחד שתיה
חריפה, כי ברגע שמרגישים ככה חרא כמו שאני הרגשתי, צריך משהו
שירגיע את זה.
"לורי מאמי, את לא חושבת ששתית מספיק?" אפרת משכה לי מהיד איזה
כוס של משהו לא ידוע בצבע סגול.
"מספיק מספיק, בטח מספיק." קפצתי עליה, "בואי רוקדים."
עלינו על הרחבה הגדולה, ולחמש דקות לא הרגשתי כלום.
רוקדת עם עיניים עצומות, מוח ריק, בלי לימאי, בלי רותם, בלי
כלום.
ואז... התנגשתי במשהו ונפלתי על הרצפה.
"לורי, לורי" מישהו ליטף לי את השיער.
פקחתי עיניים וראיתי אותו, רותם עמד מעלי ולידו לימאי ובצד
השני אפרת.
"לורי, את בסדר?" הוא שאל.
משכתי אותו קרוב קרוב לאוזן לוחשת לו- "תשתוק תשתוק אהוב שלי
ואל תגיד אף מילה, תאהב אותי אהוב שלי כמו בהתחלה."
הוא צחק, גם אני צחקתי, שאר האנשים מסביבי לא הבינו.
"אז את בסדר?" הוא שאל שוב.
"מה? אני? למה שאני לא אהיה בסדר?"
"הרגע נכנסת בקיר."
"וואלה, פשש מגניב, איזה שוס."
הוא הושיט לי את היד מושך אותי לעמידה, נפלתי עליו.
הוא חיבק אותי, "מההתחלה דווקא מתאים לי."
ורק אז התאפסתי לשניה וקלטתי מה אמרתי לו.
פחדנית
לשחק אותה שיכורה אחרי שזה עבר לך(ואחרי התנגשות בקיר זה עובר)
זה לא ממש בוגר.
אבל להתמודד עם הדברים שנפלטו לי זה גם לא ממש היעוד שלי.
וכמו שנאמר- 'נכנס יין יצא סוד.'
או שזה- 'נכנס יין יצאו דברים שרותם לא צריך לדעת.'
"אוקי," נעמדתי על הבר בהכרזה, "אני הולכת."
"וואוווו" רותם תפס אותי נופלת, "תגידי לאן את חושבת שאת
הולכת??"
"אממ... לא יודעת." הרמתי את העיניים אליו פוגשת את העיניים
הכחולות שלו.
"אני אקח אותך." הוא הביט בי וידעתי שהוא כועס. ידעתי שהוא
חושב שאני פחדנית.
"אני יודע שאת לא שיכורה אז את יכולה להפסיק עם זה." הוא אמר
כשיצאנו מהמועדון.
"לא מסוגלת."
הוא עצר באיזה גן גדול והתיישב על ספסל לכיווני ואני לכיוונו.
ובעיניים שלו ראיתי שהוא מאוכזב ממני, ובעיניים שלי הוא ראה את
הכאב.
"אני לא התכוונתי אתה יודע."
"אני יודע."
"אני באמת לא התכוונתי לפגוע בה, אתה אפילו לא מסוגל לתאר כמה
אני אוהבת אותה..."
"ואותי?"
"לזה אני מעדיפה לא להיכנס כרגע."
אבל המבט כבר אמר את הכל...
למצוא את האומץ במקומה, עבורה.
"את השיחה ההיא לא סיימנו." הוא אמר לי בראשון בבוקר
כשהתיישבתי על המעקה מחכה לאפרת שהייתה צריכה לפגוש אותי לפני
שיעור אומנות.
"יודע למה לא?"
"לא..." למרות שהוא ידע.
"כי זה גדול עלי, כי אני פחדנית, כי אני בן אדם רע. וכי באמת
לא כדאי לך להתקרב אלי כי אנשים תמיד סובלים מזה בסוף."
הוא חייך אלי, "אז מה, אז אני אסבול קצת."
ולראשונה מזה כמה שבועות חייכתי אליו בחזרה. חיוך אמיתי.
"אז תגידי מה נסגר עם לימאי?"
"אני לא יודעת."
"היא מתגעגעת אליך, ולא אכפת לה אם יהיה משהו ביני לבינך, היא
רק רוצה שהדברים יסתדרו."
"גם אני."
ואיך שלפעמים תזמון של אנשים אומר לי שזה משהו משמיים.
"לורי..." אמר מאחורי קול שקט.
הסתובבתי והיא עמדה שם, וראיתי כמה שפגעתי בה.
"אני מצערת." היא אמרה.
" לא! אני מצטערת, זה לא היה במקום ולא בזמן ולא ענייני
בכלל."
"בזה את צודקת." רותם הוסיף.
"סולחת?" שאלתי.
"סולחת." היא אמרה וחיבקה אותי. "אז רותם מה שלומך?" היא חייכה
אליו.
ואני נשברתי, השתגעתי שהיא מדברת איתו, ובכלל לא הייתה לי
הזכות לשבת שם ליד שניהם באותו הרגע.
כשאפרת הגיעה נתתי לו ולה נשיקה על הלחי וירדתי אל הבניין של
המעבדות מחשבים. נעמדתי בסוף המדרגות והסתכלתי עליהם.
ואותו רגע שהסתכלתי עליו מלמטה כבר לא הרגשתי כלום, כבר לא
אהבתי אותו, כבר לא שנאתי אותו, כבר לא היה לי אכפת.
פשוט הרמתי ידיים ושחררתי, שחררתי את עצמי.
וידעתי שאני משקרת לעצמי, אבל הבטחתי לחיות עם זה, נשבעתי
לעצמי.
וראיתי אותה צוחקת ואותו מחייך, הפנתי את הגב ונכנסתי לכיתה.
את שאר השבוע העברתי בהתחמקות ממנו, מטלפונים, בבית ספר, במייל
שלי, באי סי קיו, בשיחות עם חברות...
אבל החשוב ביותר היה ש הפסקתי להתחמק מעצמי.
ויותר מכל דבר אחר שהוא הרגיש אליה באותו רגע, הוא כעס.
כעס על איך היא העיזה לבוא ולזרוק לו את זה מול הפרצוף ככה,
באמצע החיים, באמצע העולם, באמצע בית הספר...
"כבר לא אוהבת אותך." חבל מאוד בשבילך... חבל מאוד.
אבל לו לא הפריע שהיא לא אהבה אותו או כן אהבה אותו, היה רק
אכפת לו שכולם יודעים, יודעים ככה איך היא זרקה אותו, איך היא
וויתרה עליו.
איך היא השתחררה.
כבולה לנצח.
ובטח שהפריע לי שהיא אמרה שהיא לא אוהבת אותי
ובכלל לא היה אכפת לי שכולם יודעים
והשתגעתי מזה שהיא השתחררה.
שיקרתי.
וכל-כך כאב לי ומיקדתי את כל הכאב בשקר הזה שזרקתי לו בפרצוף,
באמצע בית הספר, בשיא האנטי טאקט של העולם.
ורציתי לבכות, לצרוח, לקפוץ עליו להגיד לו שאני אוהבת אותו.
אבל ידעתי שאם רק ארשה לעצמי לאהוב אותו יותר ואחרי זה
אתאכזב... אני אמות מזה...
אז הסתובבתי ממנו
עלתה במדרגות ונעלמה.
4-15.4.02.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.