אחרי שמצאתי את עצמי בשמים, זאת אומרת: מה שהחיים קוראים לו
שמים, בעצם קצת אסור לי להסביר. אחרי שמתתי זאת-אומרת, עזבתי
את עולם החיים, הסתכלתי קצת למטה איך אנשים בוכים ואחרי כמה
דקות, כשהם הפסיקו לבכות, הפנתי את גבי והלכתי משם. למין מקום
כזה שנראה לי שאתם קוראים לו גן-עדן.
נכנסתי למין חדר כזה שבו היו מלאכים. מלאכים אמיתיים, כמו שאתם
מספרים לילדים שעוד לא חושבים למות (איך אתם יודעים? אני עדיין
תמהה). היו להם כנפיים לבנות וחישוק לבן שמסתובב מעל הראש
ועליו כתוב, באותיות זהובות: "משגיח בגרויות, מטעם אלוהים
בכבודו ובעצמו." הם חילקו לי ולעוד כמה כאלה שכמו שהצלחתי
להבין לאחר-מכן הגיעו לשם כמוני- ממנת-יתר- את דף הבחינה.
לא האמנתי: למות ממנת-יתר ואז לבוא לגן-עדן ולקבל עוד אחת,
משלוח ישיר ממלאך-עליון? לא נורא. ברור שאני לא עומדת בפיתוי.
מתה או לא, בחינה צריך לפתור.
אז אני קוראת, שאלות:
1) מה גרם למותך?
שאלה אמריקאית, ארבעה תשובות, הקף את הנכונה, כרגיל:
א. התקף-לב.
ב. מנת-יתר של גראס.
ג. מנת-יתר של בוקים.
ד. מנת-יתר של הרואין.    
הייתי בשוק. איך הם יודעים מה זה בוקים? בוקים הייתה שפה סודית
שהמצאתי לעצמי. ככה זה כשמכורים- מתחרפנים. מתחילים לחיות
באיזשהו עולם-פנימי. אתה לא יוצא החוצה, ואף-אחד גם לא קורא
לך. בוקים, שיהיה לכם לידע כללי (ידע כללי זה חשוב), זו
מידת-חרשנות. נגיד שאני, באופן אישי, עם השכל או החוכמה או
העדרה שיש לי או אין לי צריכה. נגיד שלושה בוקים כדי להתכונן
למבחן רגיל, שבעה בוקים לבגרות או מתכונת או אפילו לסתם מבחן
בהיסטוריה. או שלמבחן בהיסטוריה צריך שישה, שיהיה.
ואם אדם או אדמת חורשים עשרים בוקים, הם מתים. פשוט מתים, לא
סתם נכשלים, מתחרפנים... זה עניינים של 10-15. בעשרים הם מתים.
הנשמה עוזבת את הגוף כי הגוף כי הגוף כבר לא יכול לספוג יותר
מספרים או אותיות או שמות של אנשים לא חשובים שהיו בזמנים
אחרים בארצות זרות. הנפש יודעת שאם תמשיך לעשות את זה ולו רק
קצת, היא תהפוך את עצמה להיות כמו אחד מאותם לא חשובים:
בובת-חוטים בידי דברים אחרים: העם, הכוח או חוסר-היכולת לחשוב.

אני מקווה שהבנתם מה זה בוקים כי עכשיו אין לי זמן, אני חייבת
לחזור למבחן.
בואו אני אלמד אתכם איך בוחרים תשובה במבחן אמריקאי (אני,
בכלל, לא רעה במבחנים- אם לומר את האמת): הולכים בדרך השלילה:
אמרנו שראיתי שהנבחנים הם רק מתים ממנת-יתר, אז אפשרות 1
נפסלת. מגראס, מלומדינו יודעים, לא מתים. 3 או 4. טוב, חרשנים
לא לוקחים הרואין. תשובה 3 התקבלה ברוב קולות, עוברים הלאה.
השאלה השניה יותר מעניינת: מה עשית בשעת מותך? (לפני המוות
עצמו).
זאת שאלה מכשילה. מה זאת אומרת: בשעת-מותך, אבל לפני המוות?
עשיתי בוקים? אולי הם מתכוונים באיזה מקצוע, ואולי- אם אכתוב
באיזה מקצוע הם יורידו לי על הרחבת-יתר? אולי הכוונה היא בכלל
למה שעשיתי לפני הבוקים, שמעתי מוזיקה או אכלתי או מה שזה לא
היה (היה?). בשלב זה בבחינה נזכרתי שאני מתה ו- איזה בעסה,
יותר אני אף-פעם לא אוכל שוקולדים. זה דווקא היה מין חלק כייפי
כזה בחיים. בסופו-של-דבר יצאתי גם מהשאלה הזאת. ניסוח זהיר
תמיד עושה להם את זה. אומרים שאלוהים (שלפי מה שכתוב על
המסתובב של המלאכים הוא הוא בודק הבחינות) יודע הכל. אבל
בכל-זאת ננסה, אולי הוא לא ישים לב. וחוץ מזה, חלק מהתשובה שלי
בטוח נכון.
שאלה שלישית היא שאלה למחשבה. זה כבר לרמה גבוהה, לא מספיק
ללמוד כמו תוכי. אבל, מה אני אגיד לכם? כדאי לדעת לקלוע לטעם
של המורה או המי שבודק האחר.
השאלה: למה לא הפסקת את הבוקים בזמן?
כרגע, שום דבר כבר לא מדהים אותי. זה אלוהים, הוא כנראה באמת
יודע הכל. אתם מבינים, אני מכורה לבוקים. התחלתי להשתמש בכיתה
ז', התמכרתי בערך באמצע כיתה ח'. אף-אחד לא ידע על זה, עכשיו
כנראה כולכם כבר יודעים. כשהייתי עושה 10 בוקים- ואציל זה די
רגיל לעשות 10 בוקים כי משהו כמו שבעה לא מזיז לי את קצה
האגודל ברגל ימין (ואני שמאלית שכותבת ביד)- הנשמה שלי הייתה
מתחננת שאני אפסיק. היא כל הזמן נהגה להזכיר לי שאני אמות בעוד
פרק זמן זהה בדיוק, אם אמשיך לעשות את אותו הדבר בדיוק.
אבל זה לא משנה, מה אני מברברת פה? יש לי מבחן לעשות. זאת שאלה
קשה, ואני עונה עליה, אם לומר את האמת- את האמת. בדרך-כלל זה
לא עובד כל-כך טוב במבחנים, אבל כאן זה באמת מה שנשמע הכי
טוב:
"אני לא יכולה להפסיק. אני בודקת גבולות. אני יודעת שמעשרים
בוקים מתים, אז אני מנסה ללכת עד הגבול. בשנה שעברה הייתי
לומדת 18 בוקים, זה הביא אותי לעלפון-חושים. אבל בכל פעם משך
העלפון היה קצר יותר עד שהשנה, עם הכניסה לחרישה מתקדמת
במתמטיקה מוגבר, הפסקתי להתעלף. אז לקחתי 19 בוקים, לראות מה
יקרה. כמה פעמים זה פעל די טוב, הייתי לומדת כמעט עד מוות.
לאחר מכן הייתי משקמת את עצמי במשך 20 שעות, פחות או יותר,
שבמהלכן חוויתי חוויות הנג-אובר קשות. בעברית חמרמורת, אגב.
רציתי למות, לשרוף את העולם, לעזוב את בית-הספר, להזדיין עם כל
המסכים שאני לא אבוא רק ליד. בקיצור, מצב כזה היה נמשך 20 שעות
בערך, ו... לפני המתכונת בהיסטוריה, או שזה היה מתמטיקה- אני
לא זוכרת- עשיתי עוד בוקים, נו ברור. מי לא עושה בוקים
במאורעות חגיגיים כאלה? אפילו ערסים עושים. אני חושבת ש...
שאולי קצת הגזמתי. חושבת שבטעות הוספתי איזה רבע לבוק השלישי,
גם לחמישי, אחר-כך  לעשירי וב-19... זה יצא איכשהו 20 בוקים,
לא יודעת איך. אז עכשיו אני פה, סליחה."

זאת הייתה תשובה די טובה, אתם לא חושבים? אני מקווה לקבל עליה
את מלוא הניקוד. אני עוד לא יודעת על מה נותנים לי ציון ולמה
ציון טוב מועיל, אבל בכל זאת: בטח למשהו.
שאלה אחרונה חביבה, המלאכים כבר רוצים ללכת לשתות שוקולדה
בבית-המלאכה. למהר, למהר- עוד מעט נגמר הזמן והארכות ניתנות רק
לאלו שמתו ממנת-יתר של ריטאלין.
אני קוראת:
4) ומה למדת במשך כל חייך, כל היסטוריית החרשנות שלך?
[הערה- חרשנות: מונח מדעי למחלה שאחד הסימפטומים שלה הוא
התמכרות לבוקים]
אני מרגישה איך הדם אוזל לי מהפנים. זו הרגשה וירטואלית כמובן,
כי אני כבר מתה ואין לי גוף- ובטח שאין לי דם, אבל לבי בכל זאת
מחסיר פעימה- גם באופן וירטואלי.
אוי... איזה בעסה, כנראה אני אכשל במבחן.
לא למדתי את החומר הזה,
אני לא יודעת.