אחרי שהוא נרדם הלכתי למטה לחצר. ישבתי על הספסל שהוא הכי אוהב
ונזכרתי איך קלטתי במבט אחד שזה המקום האהוב עליו ביותר בבית.
אני זוכרת איך התרגשתי אז ועכשיו אני מרגישה שוויון נפש מוזר.
ספרתי את הפצפוצים שהאח בסלון השמיעה. אחד, שנים, שלושה, כבר
הגעתי לעשרים.
האם החיים שלי היו בבחינת סימן שאלה אחד גדול? תהיתי לעצמי על
כך בשקט.
הכל נעשה כל כך לא יציב והוא הרי יכול לעזוב בכל רגע והוא ידע
שיציבות זו התכונה שאני מעריכה יותר מכל ודווקא את זה אין לי.
אולי עלי להביע משאלה? על זה צחקנו כשהיינו ילדים. כולם תמיד
ביקשו ממני לבקש לזכות בלוטו אבל הם לא ידעו שזה לא עובד ככה,
שזה בא במקריות אפילו שתמיד קיבלתי את מה שרציתי אבל לא תמיד
בנסיבות המתאימות.
נזכרתי במשפט הזה שאומר שאם אלוהים סוגר את הדלת הוא תמיד פותח
חלון. אני לא בטוחה שאלוהים הוא זה שעושה את הדברים הללו,
שמחליט עבורנו מה יקרה, שמכניס את המחשבות לראשינו ומאלץ אותנו
לחזור ולדון בהן שוב ושוב.
מה לא עשינו בסדר שהכל נדפק?