כשהייתי קטן, ושמעתי על מישהו שמת, תמיד חשבתי לאן הוא הולך
אחר כך, ועל מי שקרוב אליו - איך אתה מרגיש כשמישהו שאתה מכיר
מת?....
ואז מת ילד מהחוג שלי. היה איזה חופש, וכשחזרנו לא הוא ולא
אחותו באו שבוע. אחרי שבוע אחותו באה והיא כל הזמן הייתה סגורה
כזאת ועצובה. כששאלתי למה סיפרו לי שאחיה נדרס.
באותו הלילה שכבתי ער במיטה (הייתי בן איזה 9) וניסיתי לחשוב
עליו, אם טוב לו שם, אם יש בכלל שם, וכל הזמן ניסיתי לדמיין
אותו מול העיניים שלי ולא הצלחתי.
ואחרי כמה שנים מת האבא של חבר שלי. ואחות של החברה שלי. בכלל
אומרים שאנחנו כתה מקוללת, מאז היסודי מתו 5 קרובים של אנשים
מהכיתה שלי. זה התחיל באבא של חבר שלי, ואחר כך באחות של החברה
שלי שנרצחה באכזריות. באותו היום אחרי ששמעתי לא ידעתי מה
להרגיש. אם להיות עצוב? הרי לא הכרתי אותה. אבל אני מכיר את
אחותה. טוב. אז החלטתי שאני אהיה "תומך" - זה דבר שתמיד קורה
לי. כשמישהו צריך עזרה או יעוץ - אני שם. כשמישהו צריך תמיכה -
אני שם. כנראה ירשתי את זה מאמא שלי. אבל לא נראה לי שמישהו
יהיה שם אם אני אצטרך עזרה... מילא.... אחר כך מתה אימא של עוד
מישהי, והיו עוד כמה...  אבל היחיד שבאמת הכרתי, היה אח של
סבתא שלי... הוא היה ממש ממש קרוב אלי... ואז גילו אצלו
ססרטן.... וראיתי אותו דועך לאיטו.... ואז יום אחד כשחזרתי
מבית ספר, מצאתי פתק על השולחן במטבח - "ירדן, חיים נפטר.
נסענו אליהם. אוהבת - אמא" בהתחלה הייתי בהלם, לא ידעתי מה
לעשות, מה להרגיש או לחשוב. ואז הלכתי למקלחת ובכיתי, אבל זה
לא היה בכי אמיתי, זה היה בכי מאולץ כזה... כנראה שאני לא
ארגיש אשמה על זה שאני לא עצוב מספיק....
לא יודע.
ניסיתי לחשוב על נושא לסיפור. משהו שיהפוך לסיפור כזה שכל מי
שקורא אותו יחייך לעצמו ויגיד "איזה רעיון נחמד... כזה...
מיוחד..." אבל אני אף פעם לא מצליח לחשוב על משהו באמת
מקורי....
כנראה שאני לא אהיה סופר דגול....


22:50
28.1.2001