הבטתי בניצוצות העפים ממשטח הגז כשהצתתי את האש. ואז התחלתי
לחשוב על הניצוצות שהיו עפים ביני לבינו מאז ועד עולם.
תמיד ידעתי שישנה משיכה פיזית ביננו, מין מתח מיני שכזה שאף
פעם לא נגמר.
הוא התחיל עוד בזמן שהתיישבתי לידו על הרצפה וכולם נתקלו
ברגליים שלנו כשעברו במקום כי הן הפריעו להם ללכת במסדרון האפל
והצר. ואז הוא תקע לי את המבט הזה.
אני, שלא הייתי מורגלת במבטים כאלו מצד אף אחד הסטתי מיד את
מבטי ונשבעתי ביני לביני לא לגשת אליו שוב.
שבועתי הופרה באחת. לא יכולתי שלא. הוא מדומה בעיני לאש המושכת
פרפרים בלילה אפל,    
הם נלכדים באורה המחמם וזה היא אוחזת בכנפיהם והם נלכדים
לתמיד, באין מכוחם להשתחרר מכישופה המופלא ומהופנטים מאורה
המרצד בשובבות כשדונים.
אני רואה שדונים בעיניו למרות שהוא עצמו אינו מודע לכך.
למרות שזהו דימוי נשי אני רואה אותו כנכון למצב. אני נלכדתי
בקסמיו המפתים באין יכולתי להשתחרר ממנו.
הנחתי את המחבת על האש והמסתי מרגרינה שהשמיעה קולות פצפוץ
והתיזה את שמנה על פני.
נרתעתי לאחור. העפתי מבט אל החלון. שמי הערב החלו משחירים לנגד
עיני.