אני זוכרת שרציתי ללכת לאיבוד כבר בגיל צעיר. מאז עלה בראשי
הרצון פעמים הרבה. עוד אני זוכרת כיצד זה החל. ערב אחד, בעוד
ההורים שלי מרקדים את הטנגו הנצחי של 'למה לא הכנת לי היום
סלט,' שעבר די מהר לפסים יותר קולניים, פתחתי את הדלת והלכתי.
אם הייתי יותר גדולה קרוב לודאי שהייתי יודעת שצריך לתכנן,
אבל קמתי, יצאתי וסגרתי מאחורי בשקט את הדלת. קרני שמש ליטפו
עדיין צמרות העצים, ופה ושם החלו מתעוררים אורות צהובים
ודלוחים. אצל מיכאל בבית נשמעו קולות של אנשים חיים, כאלה
חמים. אבל אני פסחתי על הבית. לא היה לי כוח להסברים. צעדתי
בבטחון אבל לא פגשתי איש גם כשעברתי את הסיבוב.
ככל שהתרחקתי, התחזקה הרוח. גשם דקיק מהסוג המלטף, החל לנשק
שערות ראשי. לא יודעת מה משך אותי לנסות להגיע לבית הקברות,
אבל ליד עץ האלון הזקן עצרתי. התיישבתי על אבן גדולה מתחת לעץ
האלון הזקן וטיפות הגשם התערבבו בטעם המלוח, עד שהחשיך.
שנים מאוחר יותר, חיפשתי את האבן ולא מצאתיה, אולי התכווצה
האבן ואולי אני היא זו שגדלתי אבל כשישבתי שם והגשם מצייר את
פנס הרחוב בפסים זוהרים ומאורכים, הבנתי, בפעם הראשונה בחיי,
שאיש לא יבוא לחפש אחרי. אז אולי אין טעם ללכת לאיבוד? חזרתי
על עקבותיי, רגלי שטות בתוך סנדלים תנכיות והגשם ממשיך לתופף
על גבי, יורד על ירכיי החשופות ומותיר בהם שבילים. פתחתי את
הדלת בשקט. הורי עדיין עמדו במטבח והתווכחו ביניהם על אופיו של
הסלט. אפילו מבט לא העיפו לעברי, ואני ידעתי.
|