אחרי הצהרים היא הלכה לישון סופסוף. הימים היו עמוסים ועד
עכשיו היה לה זמן רק כדי לגרד מאחורי האוזן וגם זה לא.
אתמול בבוקר איציק מתקשר אליה, אומר לה בפלאפון, בדיוק דקה
אחרי שהשעון המעורר צלצל, שתבוא לסדר עניינים במשרד כי גדי
וחווה הבריזו והכל כל כך מבולגן ושהמנכ"ל של "שולמית" יבוא
בצהרים כדי להתרשם כי אלונה הבטיחה לו שזו הקבוצה הטובה ביותר
בתחום. לאורית נמאס לשמוע את הקול שלו על השניה הראשונה שטלפן
אליה. הוא אפילו לא אמר בבקשה. היא הייתה רוצה שיבקשו ממנה, לא
שיורו לה.
כשהגיעה למשרד בשעה שמונה וחצי בבוקר ראתה בלגן שהיה יכול
להתחרות עם הדירה שלה על המקום הראשון. עד שתים עשרה הספיקה
לארגן את הכל; לאסוף את הניירות שנפלו מהפחים, לזרוק את הזבל
שהצטבר בהם, לתייק בחזרה את רשומות הקורס שחווה השאירה, כמו
תמיד, למחר וכמובן לשים פרחים שקנתה בזמנה החופשי (!) באגרטל
שרינה הביאה הביאה מסין בשנה שעברה ולחמם מים לקפה.
הכל היא עשתה כדי שההוא מ"שולמית" ירגיש בבית וייתן ביקורות
טובות על הקבוצה.
כן בטח, אמרה לעצמה, הוא יישב על התחת השמן שלו וישתה את
הקלאסיק שנקנה במיוחד עבורו ויאכל את העוגיות מהמעדנייה בפינה
שאף אחד לא יעז לאכול אלא אם כן הוא יציע לו. באמת תודה רבה.
אבל היא זכרה את מה שאיציק שינן לה יום ולילה שכדי להשיג את
התוצאות המבוקשות, צריך ואפילו רצוי להתחנף לבוסים מלמעלה.
במיוחד אם הם הבוסים מ"שולמית".
"שולמית" הייתה חברה שהמוטו שלה היה "קנה בזול ומכור מופקע".
אורית לא הבינה למה הם היו צריכים את הקבוצה שלהם. אולי מפני
שרמאויות זאת המומחיות שלנו.
תודה לאל שאני רק מזכירה. ו - כן, אני צריכה "רק" להחזיק על
הרגליים משרד שלם. מעניין מה אמא הייתה אומרת על זה. בטח משהו
כמו שכושר הארגון הכושל שלי לא יעמוד במבחן הסבל. הייתי רוצה
להראות לכולם מאיפה משתין הדג. האוויר יצא מריאותיה בנשיפה
שורקנית שנשמעה כמו הרוח בחוץ.
אתמול אחר הצהרים, אחרי שנגמר הבלגן עם המנכ"ל עם המנכ"ל שהיה
שמן וחזיר - בדיוק כפי שידעה שיהיה (נו, ככה זה כל שנה, היא
אמרה.), היא הלכה לשירותים.
במשך כל זמן שהותו של המנכ"ל בחדר הישיבות, כשלא יכלה לסבול
יותר לראות את איציק מתחנף אליו כמו חתלתול תחמן, יצאה החוצה
מתוך תירוץ של לשאוף אוויר צח בתואנה שעשן הסיגרים שלהם מצר את
דרכי הנשימה שלה (למרות שזה בכלל לא היה נכון כי אורית אהבה
ריחות של סיגרים קובנים, היא אפילו אהבה לעשן אותם...אבל רק
לבדה), היא עמדה ממחוץ לדלת הזכוכית ושפשפה את זרועה. רק
כשהגיעה הביתה אתמול בערב הרגישה רצון להביט ביד שנתפתחה עליה
גרדת איומה. שריטה ארוכה ואדומה נחרטה לאורך זרועה. בתדהמה
הביטה בעצמה במראה. כזאת אני? חשבה ואז ניערה את ראשה בביטול.
זה בטח בגלל הלחץ. הרי המנכ"ל של "שולמית" הגיע והלחץ של היום
בבוקר...
אבל כשקמה למחרת בבוקר על יותר בכיוון הימני של ההרגשה, השריטה
רק הכאיבה יותר. התחבושת המחוזקת בפלסטרים לא החזיקה מעמד. היא
מצאה אותה מתחבאת מתחת למיטה, מבוישת כולה על שהעזה לרדת מהיד
הפצועה. כך לפחות חשבה אורית שהתחבושת הייתה מרגישה לו היו לה
רגשות. השריטה נראתה כמו תוצר לוואי של חתך עמוק בסכין שנגרם
על ידי פסיכופת סדיסטי, לעצמו.
היא הלכה לעבודה, מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, אולי יש משהו
בקפה שלה, אולי היא מתחילה להשתגע.
רק כשהגיעה לשירותים כדי לתקן את האיפור שלה שבטח נמרח מהגשם
בחוץ והביטה בפניה, נדהמה לראות שכל פניה אדומות מהשפשופים
שגרמה לעצמה ועיניה מוצפות דם. את צעקת הזוועה שלה מעצמה איש
לא שמע.
"את נראית נפלא היום אוריתי", אמרה חווה מבלי להרים את עיניה
מהמגזין בו קראה. גם איציק שפגש אותה בכניסה לא שם לב שמשהו
חריג קורה. הוא אמר לה שלום וביקש ממנה שתעשה קפה.
אם היה משהו חריג  הוא  היה  אומר   לה,   לא?
בצהרים היא חזרה הביתה. איציק שחרר אותה כי אתמול היא עשתה מעל
ומעבר וחווה וגדי נשארו שעות נוספות כדי להשלים פערים. לא שהם
הועילו בזה. הם בטח מסתובבים לו בין הרגליים ורק מפריעים, חשבה
בזמן הנסיעה הביתה. ואיציק בטח מתחרט שהוא החליט להשאיר אותם
כעונש. לא שהשעיה הייתה מועילה יותר, אם בכלל.
עכשיו רק מקלחת טובה ולמיטה. חשבה, והכל יהיה בסדר.
היא פתחה את דלת האמבטיה ובהתה במראות  שהיוו את הקיר הפנימי
של חדר הרחצה שלה. אולי השפשופים ירדו בזמן שתשטוף את עצמה. הם
לא. רק החמירו. כעת היא נראתה כמו גוש בשר שאיזשהו  קצב שיכור
ניסה להפוך לשניצל.
דם נזל מהחתכים הגלויים אבל להפתעתה זה לא כאב כלל. היא חשבה
שהיא מבינה מה קורה: מים לא עוצרים את הדימום, אלא להפך
תחבושות גורמות לשפשוף להפוך לחתך דולף. עכשיו, החליטה, הגיע
הזמן לשנות גישה. אורית הלכה למטבח ופתחה את קופסת המלח. היא
טבלה אצבע חבולה בערמת המלח. איזה כאב נפלא! איזו התרוממות רוח
נהדרת.
היא נעשתה מותשת כבר בשש והלכה לישון.
אחרי שהעור קולף מידה, הוא נח לו בשלווה על שולחן הלילה. אולי
יותר מאוחר היא תעטוף בו את הקלסר שלה, יש לו צבע בז' כזה יפה,
כמו לכה חלקה, אבל כרגע היא עייפה מכדי לחשוב. היא עצמה את
העיניים ונרדמה. הדם טפטף אט אט כמו טיפות מים שנוזלות לתוך
סיר ששמים כשהגג דולף בחורף אל הרצפה ויצרו שלולית גדולה.
"אמא"!
אורית הביטה בשעון המעורר בעצבנות ולחצה על הכפתור כדי שיפסיק.
תודה לאל שזה היה רק חלום. זה היה כל כך מפחיד, לא מציאות אבל
בכל זאת אמיתי. היא העיפה מעליה את השמיכות והלכה להביט בעצמה
במראה הקרובה ביותר. פניה נראו כרגיל, עיניה קצת עייפות. נו
טוב, היא תמרח תחתיהן עוד קצת פודרה כדי שלא תיראה כאילו לא
ישנה שבוע. אבל אף שריטה, במזל. ואז הפלאפון צלצל. "מי זה יכול
להיות בשעה כל כך מוקדמת?" רטנה לעצמה בקול.
"אורית, תשמעי" אמר קולו של איציק. "יש בלגן במשרד ואת חייבת
לבוא לסדר כי גדי וחווה הבריזו והמנכ"ל של "שולמית", אורי, את
מכירה אותו, צריך לבוא היום בצהרים כדי להתרשם כמו שצריך
מהקבוצה."
אורית בהתה במכשיר בדממה.