- "אז מה אתה רוצה לעשות?"
שוב אני שואל אותו בייאוש הכי מוכר, בעיניים קשובות. שוב
הוא לא עונה, שוב אני לא יודע, שוב הבקבוק נגמר לי רגע לפני
שמצאתי תשובות. לילה, תל-אביב ואני - מתכון לכל מיני דברים, אך
לא לפיכחות. נוודים אבודים, עם שקים של שדים, מתעטפים בבדידות,
מחפשים שייכות. ושוב אני רוצה לבכות, מחפש תשובה, ושוב שוכח מה
בעצם שאלתי. אם לא תדע מה לשאול, אף תשובה לא תבוא, ורק הייאוש
יהיה רלוונטי. איך זה שהבקבוק שוב נגמר, מבלי שהבחנתי?
כובע הצמר מסוכך על מוחי מפני החיים. רוח קרה עלולה
להביא פיכחון, ואז בדרך-כלל, דברים מסתבכים. מתחיל ללכת, נחוש
ומהר, ולא רוצה לעצור. רוצה רק ללכת וללכת עד שאראה רק אור. אל
מעבר לים, מעבר לאופק - לשם אגיע, חזק ומנוסה. אולי טיפה
מיוסר, מצולק, עם קילוגרמים נוספים של עודף אלכוהול - אבל אגע
עוד באופק, אשתכר בצומת שבין המחר לאתמול. ובינתיים רק הולך
ולא יודע מה אני רוצה לעשות. הולך והולך, נתין רגעי בעשרות
מקומות. כואב לעצמי את לילותיי, קובר את חיי, נווד של שינה
שמחפש סיוטים שעדיין ערים. תקוע בצומת שבין האתמול לשלשום,
שבין המוות לנעורים.
ריאותיי השורקות שוב כופות עצירת פתע. אני מתיישב על
המדרכה, רחוב בניהודה שהקים לחיים שפה מתה. חושב על אהבות
שמתות בלי-הכר, מבלי שמישהו ינסה להקים אותן לחיים. חושב על
קפקא, שניסה לשרוף כל משוואה שמקדשת את המילים. אליעזר ופרנץ,
הם לא כאן, רק אני בעוד צומת שכולה טעויות. טומן את ראשי בידיי
ולא מצליח לבכות. לא מצליח להבין לאן רציתי להגיע, ומה אני
עושה. בהרס-עצמי אני חזק, בהתמודדות אני לא ממש מנוסה. מביט
בירח ובכוכב הצפון, תוהה מי מהם נולד ראשון. מי מהם פגע ראשון
באחיו, מי משניהם יודע להכאיב? הייתה פעם קירבה, אני חושב.
צחנת הביוב התל אביבי נכנסת לי ללב. קרוב רק לביוב, לטומאת
היקום. פעם אולי הייתה קירבה, היום, בכל-אופן, אין כלום. אהבות
מתות כל-הזמן, ופה ושם מישהו מקים זעקה. קצת אחר-כך, הוא הופך
לאלכוהוליסט, וכל השאר זה שתיקה.
מקיא את בדידותי על המדרכה, ליד חרא של כלב. קבצן זקן
בועט בי, מנסה להשיג את הארנק. הראש קצת מסובב, ואני מתבלבל
ונאנק. הוא לא מאוד מתוחכם בתנועותיו, ואני מצליח להכשיל אותו
ברגלי. הוא לא נופל, אבל כמעט. מספיק בכדי שאוכל לקום, לתפוס
אותו בעורף ולדפוק את ראשו בעמוד החשמל. זה מה שטוב בתל אביב -
תמיד יהיה שם עמוד חשמל כשתצטרך אחד. הוא מתחיל לבכות, אני
מביט בו, אומלל. שני חתולי רחוב פצועים ובודדים, מתקוטטים על
שאריות של נחמה. כמה קהות נחוצה בכדי לנחם נשמה? הוא מרים את
ידו לעברי, מבקש עזרה. זה נחמד, אבל בזווית העין אני קולט את
ידו השניה לופתת את רגלי הימנית, נטולת-כוח וקרה. לא הייתה לי
שמאלית מי-יודע-מה, אבל אחרי שקיבל אותה בראש, הקבצן התעלף כמו
חתלתול טוב. אני מביט בו לרגע, בוחן אותו מקרוב. פניו
המפויחות, המצולקות, אומרות שלווה, ונראה לי שהבנתי כמה קהות
נחוצה בשעות האלה בכדי להירדם עם תקווה. אני ממשיך ללכת.
מתחיל גשם. גשם של ינואר, תל אביב, שנת 2000. אני מחייך
חיוך גדול לעבר הרקיע, שבתגובה ממלא את פי מים. הראש שלי
מסתחרר, ואני מרגיש נופל. אחר-כך מרגיש מעולף, ואחר כך קצת
פיכח. עברו עשרים דקות של אובדן הכרה, ואני שב ובורח. מחליק את
תכולת הבקבוק החדש לתוך גרוני הצמא, לתוך עיניי החומות, הרבה
כאב כבר ריצד בהן, אך הן עדיין תמימות. עוצר להשתין בחניות של
בתים משותפים, משייט ברחוב בין שברי פרצופים. תל אביב לא ישנה,
גם כשממש בא לה. זה לא בריא, לאדם או לכרך, להתעורר בשעות
הלילה. נגמלתי מתל-אביב, ונגמלתי מוויסקי, והנה אני בכיכר
המדינה, מכור, שוב, להכול. זהו קרנבל החיים, קרנבל של שוטים,
קרנבל העצב הגדול.
מרוסק על ספסל, ז'בוטינסקי בחורף, בינואר ראשון של אלף
חדש. הבקבוק נגמר, אני נגמר, והקרנבל נעלם כמו כל דימוי משומש.
שני קשישים בצעדה של בוקר עוברים על פניי. אני מכיר את המבט
הזה שהם שולחים אליי.
"תראה מה זה, גועל נפש, שיכור מסריח שעלה מהביוב",
(מבטו של זקן א')
"באמת זוועה, אני מתכוון לכתוב על זה לחולדאי
שרק לא נראה דבר כזה שוב"
(זקן ב' משיב במבט)
מבטים מסוג-אלה ממתינים לי בפתחו של כל בוקר, בכל לילה
דועך. אני קם, מתקרב לקשישים, יורק להם בפרצוף, מסתובב והולך.
ואני שוב הולך, והזריחה הולכת איתי. אנחנו לא נפסיק עד שנגיע
לאופק, ונגיע אליו, ובקרוב. אם יש דבר שאני יודע לעשות, זה
להגיע לכל המקומות עליהם אחשוב. הולך ודועך, ומוסיף לשקוע.
יודע שאני לא יודע, מה ברצוני לעשות, יודע שאוזלות לי הברירות.
יודע שאזלו לי הסיגריות, ומשום מה כל הפיצוציות סגורות.
ממשיך והולך - עוצר כל כמה צעדים ומקיא - תל אביב ממלמלת
אוויר לנגד עיניי. מרים טלפון, מחייג, מתחנן - "אתה מוכן,
בבקשה, להציל את חיי?" אבל אין עונה מן הצד השני, רק משיבון
אלקטרוני, ורובוט הרי את חיי לא יציל. אני נעצר ויודע. יודע כי
אני חסר זהות, חסר בית, חסר גיל. חסר אהבה, חסר חיים, חסר
חושים, חסר אונים. ואני מרגיש עצוב, ומיד בורח. את מה שהעין לא
בוכה, הלב לא שוכח.
- "אז מה אתה רוצה לעשות?"
שב ושואל, והפעם יודע. יודע שאם ייפול עלי הבוקר ברחוב,
פשוט אתמוטט. יודע שאני חייב לברוח בחזרה לחושך. אני עוצר
מונית ואומר לה בית. הנהג, בריון שמן ומיוזע, שם רדיו, רשת ב'.
משמיעים שם שיר ישן של אריק איינשטיין. תוכי יוסי. מילים של
חלפי, לחן של גבריאלוב והקול של אריק נשמע לי כמו חלום רחוק,
עצוב ומתוק. הנהג עוצר את הרכב. זה לא הרחוב של הבית שלי, אבל
גם ככה אין לי ממש בית. אני שולח יד לארנק ומגלה שהקבצן הצליח,
בסופו של דבר, לסחוב את הכסף. אני נותן לנהג את מה שיש לי, וזה
לא מספיק לו. הוא אומר לי לכרוע ברך, או שיפוצץ אותי במכות.
אני כורע על ברכיי. הוא מצווה עלי למצוץ לו את הזין. למצוץ
טוב, או שהוא יפוצץ אותי במכות, ובנוסף יקרא למשטרה. מכות אף
פעם לא הפחידו אותי, אבל משטרה הייתה סיפור אחר. נהג מונית
שמכיר את הסמל תורן בדיזינגוף, ושיכור עלוב שכבר הסתבך עם
סמלים תורנים בדיזינגוף... כשאתה צריך לבחור בין למצוץ לנהג
מונית, או לקבל בתחת משמונה נרקומנים מיפו בתא המעצר, אתה
שותק. אני שותק.
הוא פותח את הרוכסן, שולף מתוך תחתונים ירוקות זין ורוד.
אני שואל אם מותר לי לקחת שלוק מהבקבוק שלי לפני כן, והוא אומר
שכן. אני מתפרק על חצי בקבוק, ברדיו מכריז אריק לקירות כי יוסי
מת. ערירי, בלי אישה תוכייה, לבדו בכלוב. זה הסוף של כולם, ומה
שקורה פה הוא משני, הוא לא חשוב. בכל מקרה התוכי מת והשיר
נגמר. הבריון צועק עליי, מצווה עליי להתחיל, לופת אותי בצוואר.
התחלתי. אני יודע שאני מלקק לו את הביצים השעירות, שואב את
הזין המתקשח שלו בפי, כאשר הוא מרביץ לי על ראשי. יודע את זה,
ומנסה להבין מי אני, מה אני, כשאני מגיע לסיטואציות האלה. זה
מה שאני? זה מה שנהייתי? נו טוב - אז זה מה שנהייתי ושיזדיין
העולם, גם הוא לא מציאה כזו גדולה. אני לוחץ על בטני, מעורר את
השדים, ומיד מקיא את עברי על הזין שלו, על בגדיו. מתרומם ומקיא
בפניו. הוא נכנס להלם, ואני מגיב. שולח ארבעה אגרופים לראשו,
מושך בשערותיו הדלילות ומשליך אותו על הכביש. אני בועט בו כמה
בעיטות בסיסיות באף. מתחיל להבין, ולא יודע. לא יודע כלום.
לוקח את הבקבוק ומרוקן אותו. זהו, אולי, הבקבוק המיליון
שרוקנתי, והוא מרגיש כל-כך שונה. אני מסתובב אליו. הוא שוכב על
הכביש, מכנסיו מופשלות מטה, בוכה, מדמם, וטיפות זרע נפלטות
בצורה לא רצונית מהזין הרועד שלו. לא נראה לי שאוכל להכאיב לו
יותר משהכאבתי, אבל אף-פעם אי-אפשר לדעת. אחרי שניפצתי לו את
הבקבוק הריק על הראש, אני מבחין שהבקבוק לא היה לגמרי ריק, וזה
קצת מעציב אותי. הוויסקי הזול שנשבר על ראשו היה יכול באותה
המידה לצלול לגרוני. אני נזכר שפעם, באיזה לילה קיצי, פגשתי
בחורה שלימדה אותי לא לבכות על וויסקי שנשפך. היא התאבדה בסופו
של אותו הלילה, אבל היא באמת לא בכתה, ונשפך הרבה וויסקי
בחייה.
אני יודע שאני צריך רק דבר אחד. אולי שלושה, בעצם. אני נכנס
למונית, לוקח אותה לפיצוציה, וקונה לעצמי שלושה בקבוקים. מאוחר
יותר חזרה בבן יהודה, אני מאתר את הקבצן. הפתיע אותי שהשטרות
עוד עליו, אך הוא מביט בעיניי במבטו המפוחד,
- "ידעתי שתחזור".
הוא אומר לי, ואני כמעט מחייך. עומדים בכיכר השותקת, ברוח
השורקת, בשנית, ויודעים. גם אני ידעתי שאחזור, גם הוא.
- "אז מה אתה רוצה לעשות?"
שאלתי אותו.
- "לחזור"
הוא הביט בי וענה. הקבצן הוסיף לשתוק. אם אתה מתרגש משיכורים
ששואלים את עצמם שאלות, וגם עונים, אתה לא באמת קבצן. לא
בתל-אביב, בכל אופן. אני מוציא מהמונית את שארית הכסף מהקופה,
ונותן לגבר הזקן, שסימני הבעיטה שלי, פלוס עמוד החשמל ניכרו
בפניו ובמצחו. היו שם כמה שטרות של חמישים. הוא כמעט ונופל
מההלם, ממלמל משהו, מפשפש בכיסים, מוציא שקית קטנה של הרואין
ונותן לי.
- "לא תודה",
אני מסרב. אני לא אהיה זה שייקח לנרקומן את המנה שלו. הוא
לא מתווכח, ורץ משם עם שתי השקיות. שקית אחת של כסף, ואחת של
סמים - איזו חגיגה שהאומלל בטח תכנן. כמעט והצטערתי שלא לקחתי
ממנו את החומר, אבל יש עליי מספיק רעל משלי, והלגימות
המאסיביות עשו את העבודה.
- "מה אתה רוצה לעשות?"
אני שב ושואל.
- "אתה רוצה לחזור?"
שוב הוא שותק, שוב איני יודע כלום, וכמו תמיד, שוכח מה רציתי
לדעת, ומתחיל ללכת. הבוקר כבר מתחיל מתקרב בצעדי ענק, העולם
הזה הולך על פי תהום, העולם הזה נחנק. ואני, מה אכפת לי - כבר
גמרתי שניים מהבקבוקים ואני זורח. הולך והולך - ועוד אגיע
לאופק, כשכבר לא אוכל לזכור מתי הייתי פיכח. הדרך לאושר עוברת
דרך הגהנום, זה מין עולם שכזה, חברים, והוא מהלך על פי תהום.
ואני נחנק מהוויסקי, משתנק וגונח, עוד חתול רחוב אבוד ששורט
וצורח. מתמוטט בסופו של דבר, נשען על פח זבל, עוצם את עיניי
בשלווה טהורה. הלילה נגמר, הקרנבל נגמר, אני נגמרתי, החגיגה
נגמרה.
|
