השעה הראשונה במנהרה, עברה עם תקווה וזעם על העבודה האיטית של
הפועלים להוציא אותי מכאן. נקלעתי לרכבת תחתית בניו-יורק שעברה
תאונה לא קלה. מנסה לנחש איזה רחוב יש מעלי, איזה חיים עדיין
ממשיכים. אישה מבוגרת שישבה מספר מושבים ממני התעלפה ברגע
שהאורות נכבו, שני נערות צעירות התחילו לבכות ומקצה הקרון
נשמעה צווחה של פחד.
סרט האימה הזה שנקרא חיים באותן שעות נמשך, לא הייתה הפסקה
באמצע בה אתה יכול למלא לך דלי של פופקורן ולהרהר על הסרט, הוא
המשיך ללא הפסקה.
ורועי, מייד נזכרתי ברועי בכיתה ו', כשנתקענו במעלית לחצי שעה
וכבר הספקנו לדמיין מה היה קורה אם... 80 פעם, כשיצאנו הוא ראה
את החיים בצורה אחרת לגמרי, השתחרר יותר, נהנה מכל רגע ואחרי
יומיים שכח שבכלל אפשר להיתקע במעליות וחזר לעצמו.
ואני, אני לא בטוח שמעולם חזרתי לעצמי. בעצם לחזור למה? לחיים
האלה? ומה אז? עבודה, אישה, ילדים, נו, אז.
שמעתי פעם מישהו אומר, שכשאדם כלשהו נזכר בשנה האחרונה ועל
פניו נמרח חיוך או בלבו דמעות, זה אומר שהשנה הזאת הייתה שווה
משהו והוא לא בזבז אותה לחינם.
החושך מסביבי התחיל להשפיע עליי לאחר השעה השנייה כשישבתי המום
עם עיניים פתוחות ולא רואה כלום, ומצד אחר רואה הכל.
רואה את רועי מוסר לי את הכדורגל, הכדור עובר ליוסי  ומיוסי
לפיטר וגול, רועי נפל על הרצפה, ואני צעקתי באושר,  "גול!"
הקבוצה שלי קפצה בהתלהבות, ורועי לא קם.
אני זוכר את היום הזה, לא כאילו שזה קרה אתמול, אלא כאילו שזה
קורה עכשיו, אני זוכר את הישיבה הארוכה בבית החולים, את
הציפייה שאין לה סוף והתהייה על העתיד, הוא מת מסרטן ריאות
לאחר שבועיים, סרטן שהיה אצלו שנה וחצי ואיש לא ידע.  
בלווייה שלו לא אמרתי מילה, אני חושב, שלאבד אותו היה אחד
הרגעים המפחידים ביותר בחיי, איבדתי חבר, שהיה כמו אח.
זה קרה בערך חודשיים אחרי שאני ומולי נפרדנו בפעם הראשונה, הוא
התעקש שאחרי פרידה שכזו, אסור להישאר בבית, והוא לקח אותי
למועדון חושפניות חדש בניו-יורק, שנה אחרי שעזבנו את תל-אביב.
מעולם לא הייתי שיכור כמו באותו יום, אנחנו צחקנו ונהננו ונראה
כאילו שזוהי הפרידה המאושרת והקלה ביותר בחיי. עד שהיא באה
לנחם אותי במותו, וכל הרגשות החלו לצוף מעל פני השטח. בכיתי
כמו ילד קטן, וכל מה שהיא יכלה להגיד זה, "יהיה בסדר".
והיה.
האוויר התחיל להיגמר, מעולם לא הייתי כה מפוחד כמו שאני עכשיו,
מה יהיה? אני לא רוצה למות, אני מפחד למות, הצמדתי את הברכיים
לפניי וישבתי כמו ילד קטן שבוכה.
"יש למישהו מים?", צעקתי בקול רם רגע לפני שאני מתחיל להשתגע,
"תלך לכיוון הקול", צעק קול גברי מימיני אני ניסיתי להגיע לשם
בעודי ממשיך לצעוק ומקבל מענה כדי לא לאבד עקבות, "אתה רואה
אותי?", שאלתי, "עוד ימינה, אני במושב לא רחוק ממך", הוא אמר.
הייה זה אדם בן 50 פלוס שחזר הביתה והביא עימו שישיית בקבוקי
מים קטנים, הוא ואישתו תכננו לצאת לפיקניק למחרת, לגמתי מהמים
ונאנחתי,"תודה, אני בן ינאי", אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה,
"אני מקס סמיר", הוא ענה והרכבת התמלאה שקט כה חזק שלא שמעתי
מיימי, נראה כאילו הזמן עצר עבורנו, "אני אוהב אותה , אתה
יודע? היא הכל בשבילי", אמר מקס, "מי?", שאלתי, "סופיה, אישתי,
אני דואג לה, מה היא תעשה בלעדיי, היא כל-כך רגישה ועדינה, אני
מפחד שהיא תהיה חסרת אונים בלעדיי", צחקקתי לרגע, "לא מולי,
מולי היא אישה חזקה, חזקה מאוד", וחיוך גדול עלה על פניי,
"ביום החתונה שלנו, היא נראתה כמו מלאך, המלאך שלי", נשמתי
נשימה עמוקה, " היא שונאת כשאני אומר,שלי, עליה".
"אתה בסדר?", פניתי למקס, "כן ,כן, אני מקשיב", "אתה נולדת
בניו-יורק?", שאלתי אותו, "כן, אני מפה במקור, וסופיה היא
מטקסס, יש לה אפילו קצת מבטא דרומי, זה מה שמשך אותי אליה
לראשונה כשראיתי אותה ממלצרת בבית קפה ישן וקטן שנתקלתי בו
במקרה".
"נחמד", אמרתי ופיהקתי פיהוק גדול, והסתכלתי למעלה, אולי על
תקרת הרכבת, אם היא עדיין שם, ואולי על אלוהים. מצפה לראות או
לשמוע משהו, משהו חדש, איזשהו סימן שאני אצא מפה בחיים.
ומה שראיתי מיד היה העיניים של אמא, תיארתי לעצמי כמה היא
דואגת, היא בטח יושבת מול הטלוויזיה וליד הטלפון מצפה לקבל
חדשות, אולי היא בוכה ומנגבת את ענינה עם הממחטה הכחולה ונאחזת
במחרוזת הצדפות  שהכנתי לה כשהייתי בכיתה ג'.
אולי היא אפילו נזכרת באבא, תמיד אמרו שאני דומה לו, בעיקר
במבט. אני ואבא היינו יושבים כמעט כל שבת מול הטלוויזיה,
מסתכלים כדורגל, ולפני זה כשהוא היה בריא היינו הולכים ביחד
למשחקים.
כשהוא מת אמא הכינה את האוכל האהוב עליו והביאה לו את זה
לבית-החולים, ואז כשהודיעו לה שהוא נפטר היא עמדה חצי שעה עם
הסיר בידיה, מנסה להחליט מה לעשות עם האוכל שבפנים.
"תגיד, מה כל זה שווה?", פניתי למקס,"מה?", הוא הביט בי כלא
מבין למה אני מתכוון, "החיים האלה? רק כאב, רק כאב!", אמרתי
והשמטתי את ראשי אל קיר הרכבת מנסה להירדם, "אתה אוהב אותה, את
איך שאמרת שקוראים לה, מילי, מולי?", הוא שאל אותי,"מולי, כן,
מאוד", "נו, אז הנה", הוא אמר כאילו הוכיח את דבריו, "אבל מה
זה שווה" אתה יודע, אם, רק אם אני לא אצא מפה, יכאב לה, היא
תישאר אלמנה, וככה סתם בשנייה החיים שלה יעברו מהפכה", אמרתי
והשמטתי את ראשי חזרה.
"עזרה, אני צריכה עזרה", נשמע קולה של אישה לא רחוק מאיתנו,
"יש פה מישהו?", היא החלה לצרוח, "איפה את?", מקס פנה אליה
כהמושיע של כולם, אני ומקס התחלנו לנוע לפי הקול כששישיית המים
בידי, וכשהגענו אליה ראינו אישה צעירה שוכבת על הריצפה ואוחזת
בשתי ידיה שמיכה ובה תינוק קטנטן, עם ידיים כה זעירות שלא
ראיתי מימיי, אני ומולי עוד לא התחלנו לדבר על ילדים, זה
איכשהו לא נראה הזמן המתאים. התינוק הביט בי ובמקס והחל לבכות,
"תעזרו לי, תקחו אותו ממני, תצילו אותו בבקשה" היא אמרה והחלה
לבכות. ובעודנו עומדים מולם כששניהם בוכים, מקס לקח את התינוק
בידיו והתיישב ליד האישה,"תביא לה מים", הוא אמר לי וניסה
להשתלט על המצב.
התינוק נרגע והאישה שתקה בצורה מפחידה, אך גם אני וגם מקס
פחדנו לבדוק אם היא בין החיים.
"איך היא" מולי?", שאל אותי מקס, "איך? יש לה עיניים חומות
וגדולות, כשהצעתי לה נישואים עיניה נצצו ועל פניה נמרח חיוך
גדול, ומאותו הרגע ידעתי שלעולם לא אוהב מישהו כמו שאני אוהב
אותה, היא גם מצחיקה, יש לה ממש חוש הומור", חייכתי וניסיתי
לחשוב על הדברים העיקריים שבה, כשיש כל-כך הרבה, כל-כך הרבה מה
לאהוב, "היא עקשנית", הבטתי במקס והתחלתי לצחוק, מתגלגל מצחוק,
אולי מרוב פרנויה, אולי זיכרון, "יום אחד יצאנו לשיט, ואמרתי
לה שתיקח מעיל גשם, למקרה אם המים ישפריצו עלינו, והיא התעקשה,
שלא , שמה פתאום, מה אני מדבר שטויות, בסוף עברנו ליד מפל קטן,
אני כמובן ויתרתי על המעיל שלי עבורה, וחזרתי הביתה רטוב
לגמרי", "נשמעת כמו בחורה מצוינת", גיחך מקס וכך בילינו את
השעתיים הבאות, בזכרונות, ולעיתים דממה כואבת ומפחידה.
וכשהגיע תורי שוב להחזיק את התינוק, ראיתי אור של פנס מואר לא
רחוק ממני, תחילה חשבתי שאני הוזה, אך עוד אנשים החלו לצעוק
"אור, אור ניצלנו!", לרכבת נכנס איש לבוש מדים, הוא החל לפנות
את הפצועים, לאחר 4 שעות ללא אור, ללא תקווה, היו פצועים קשה
מכיוון שתיקרת הרכבת התמוטטה מעט והיו שנתקעו תחת מתכות.
אני ומקס נתנו לאיש את התינוק והלכנו אחריו, אדם אחר במדים
ניגש לאישה וניסה להעירה, ולאחר מספר דקות הוא הרים אותה בידיו
וצעק, "ג'ורג', יש פה עוד מתה", אני ומקס הבטנו אחד בשני
והמשכנו קדימה. ראיתי מסביבי מספר פנסים מונחים על הריצפה כדי
שניתן יהיה לראות את צעדי הדרך, עד שהגענו למקום בו היה חור
ענקי בקיר הרכבת, נשמעו משם קולות רועשים של אנשים מדברים
שקרעו את השקט בו היינו בשעות האחרונות, הגענו לאחת התחנות
בדרך, אני ומקס יצאנו דרך חור ענקי ברכבת שמיימיני, חובש צעיר
ניגש אלינו והחל לשאול על שלומנו, איך אנחנו מרגישים? כאבי
ראש, אם קיבלנו מכה מסוימת במהלך החויה.
"היה נעים להכיר אותך?", אמר מקס כששוחררנו מתיחקורו ובדיקתו
של החובש,"רק חבל שזה קרה בגלל נסיבות שכאלו", עניתי והושטתי
את ידי ללחיצת יד, הוא לקח את ידי וחיבק אותי חזק,"אני מודה
לאלוהים שלא נתן לנו למות, אני עוד לא הייתי מוכן לוותר על
החיים האלה", הוא אמר וכל איש פנה לדרכו.
לאחר שנה:
ישבתי ליד חדר יולדות עם ספר חדש של דינה גרינגאוז, אך מרוב
לחץ לא יכלתי לקרוא.
מולי, הייתה בחדר יולדות ואני קיפצתי כמו משוגע ליד החדר בו
אני הופך לאב, אני כאב, עדיין נראה לי מוזר לחלוטין, שיצור קטן
יקרא "אבא", יותר מידי אחריות, אני מניח.
" את יכולה לפרוט את זה בבקשה?", אמרתי למוכרת שבקפיטריה למטה,
רציתי לקחת כוס קפה מהמכונה שלפי השלט לא מחזירה עודף.
ובעודי מכניס את הכסף למכונה ראיתי משמאלי אדם מוכר שישב עם
מבט חושב, עיניו היו מופנות לריצפת בית החולים והוא נע ללא
הפסקה כלא מצליח למצוא לעצמו מקום נוח בכיסא שלו, או אולי לא
רק בכיסא, "מקס?", ניגשתי אליו לאחר מספר דקות של הרהורים,
"כן", הוא ענה, "אתה זוכר אותי? אני בן ינאי, נקלענו פעם
לתאונת רכבת תחתית ביחד", אמרתי וציחקקתי כשהשמעתי את דברי
בראשי, "בן! מזמן לא התראנו", הוא אמר וניסה להסתיר את המבט
העצוב שהיה בעיניו, "מה אתה עושה פה?",הוא שאל אותי.
"אישתי יולדת", עניתי וחייכתי חיוך ענקי, "ואתה?",
שאלתי,"א..מ..אישתי, היא חטפה התקף לב", הוא אמר ונאנח, "אני
מצטער", אמרתי, משום מה לא עלו בראשי שום מילות נחמה נוספות,
מה כבר אפשר להגיד בעצם.
"אתה בסדר? היא תהיה בסדר?", שאלתי ולגמתי מכוס הקפה שלי,
"בסדר? שנינו לא", הוא אמר והפנה את עיניו לריצפת בית החולים
שנית. התיישבתי לצידו וניסיתי לנחמו ובעודנו משוחחים ניגשה אל
מקס אחות ואמרה בקול עייף, "אני מצטערת מר סמיר, אישתך
ניפטרה".
מקס המשיך לשבת בדממה ולידו אני, מעכל את כל המידע הזה בראשי.
לאחר כ-5 דקות פניתי למקס, חיבקתי אותו ועליתי בחזרה למחלקת
יולדות, עם מצב רוח ירוד.
"יש לך בת!", צעקה האחות ברגע שנכנסתי לחדר וראיתי את מולי
כשעיניה החומות נוצצות והיא מחזיקה בידיה יצור קטנטן, ליבי החל
לדפוק במהרה, "אני אבא!", צעקתי ורצתי אל מולי, נשקתי לה ,
ליטפתי את ראשה הקטן של התינוקת בעדינות.
"איך נקרא לה?", שאלה מולי, "סופיה", עניתי וחשבתי על מקס.
בערב, לאחר שמולי וסופיה שוחררו, הם חיכו לי בפתח בית החולים
כשאני הלכתי להביא את המכונית מהחניה הגדולה שליד.
כשהגעתי, עזרתי למולי וסופיה להיכנס לאוטו וראיתי את מקס יוצא
מבית החולים עם מבט מושפל.
"היי, מקס! צריך הסעה?", צעקתי לעברו.
"תכיר זאת הבת שלי", אמרתי למקס במהלך הנסיעה, "איך קוראים
לה?", הוא אמר והביט בה, "סופיה",עניתי והוא הביט בי במבט של
תודה, וחיוך עלה על פניו.
"תגיד כבר גילית מה זה כל החיים האלה? מה זה שווה?", פנה אליי
מקס, "אם גיליתי? אני חושב שידעתי במשך כל הזמן".
"נו, מה משמעות החיים?", הוא שאל בסקרנות, "מה משמעות החיים?",
שאלתי וציחקקתי, "כובע".