ההרגשה המוכרת החלה להציף אותי הבוקר, כמו בכל יום בחודשים
האחרונים, הדמיון המטורף שהוציא אותי מחוץ לחדר הסגור הזה והפך
אותי לאדם המאושר ביותר בעולם.
העיניים הפתוחות לרווחה הביטו בחול הרך והחם שהיה סביבי,
נשכבתי אחורה בבגד הים החדש שקניתי, לבשתי את משקפי השמש
והתחלתי לישון, מזג האויר היה חם וגופי המושלם השתוקק להתרחץ
במי הים הקרים שעוררו אותי מהרגשת העייפות המיותרת.
"ארוחת צהריים! ארוחת צהריים!", הסוהרת התחליה לצעוק כמו
מטומטמת כרגיל, הדלתות נפתחו ויצאתי מהחדר לאחר שאר הנשים
והסוהרות. כמו ילדות קטנות בקייטנה שמובלות לאיזה חדר מלולכלך
ומזוהם, שכבר התרגלתי אליו מזמן.
כשנכנסתי לחדר והתישבתי ליד השולחן הקבוע שלי מול סטלה, מסתכלת
על הצלחת המכוערת הזאת, ורואה בה גבינת ברי משובחת, לקחתי כוס
יין מלאה ביין אדום יבש תוצרת ארץ. "טעם מרענן, אני מוכרחה
להגיד", אמרתי לרוברטו שישב מולי.
"את בסדר?", סטלה הסתכלה עלי במבט המטופש שלה, "שאלתי אותך אם
את בסדר?", היא התעצבנה,"כן,כן", עניתי לה, שתעזוב אותי זאתי,
מאז שהגעתי לכלא היא מתקרצצת אלי, מי צריך אותה בכלל.
"אני בסדר, בסדר", אמרתי. "כן, זה יין חדש שקניתי הבוקר, רציתי
לגוון יקירתי", אמר רוברטו ולקח את ידי בידו, "אני הרי אוהב
אותך מתוקה", הוא אמר וחייך את החיוך המקסים שלו, שנהג להמיס
אותי כמו שאף גבר לא המיס מעולם. "איך היה בעבודה?", שאלתי את
אהובי והחלתי באכילת ארוחת הגורמה שהוא הכין לי הערב, מביטה
באכילתו האיטית והאלגנטית, נזכרת בימים הראשונים, כשרק הכרנו,
האהבה הקלאסית שהחלה אז וממשיכה לשרוד ולטפוח עד היום, וחיוך
רחב נמרח על פניי.
בלילה בכלא כשהתקרה השחורה הופכת לשמיים ועליהם אני רואה
מיליוני כוכבים נוצצים, מאירים את הדרך, שכבתי בזרועותיו של
רוברטו, כשאני מרגישה כה מוגנת, כאילו שאני נמצאת בין חומות
ענקיות שאין לשבורן, אני נפרדת מהעולם הגדול ובו זמנית אני חלק
רחב ממנו.
לעיתים, בשעת הלילה הייתי הולכת לטיולים בחוף הים, עליו הייה
ביתי, מביטה בגלים אשר נשברים על גבי האדמה הרטובה והקרה,
ולעולם לא יפסיקו להישבר. האנושות יכולה להגיע לסופה,
הטכנולוגיה תעלם והשמש תפסיק לזרוח, אך הגלים, הגלים לא יפסקו
לעולם.
יש לנו משהו משותף, אני מניחה, אני והגלים, והמחשבה המוכרת
החלה להציף אותי שוב, הרגשתי מעין חמימות בגופי ולא משנה כמה
אני אשתוקק להתעלם ממנה, היא תמשיך לחיות בי ויום אחד תתפרץ,
כדמיון ללא גבולות.
הבטתי בדף שמולי, משתמשת בדמיון, מתארת שנית ושנית את רוברטו,
שפתיו הרכות, חיבוקו המגן והמגע האוהב, התכסתי בשמיכה הבלויה
ונשכבתי על המיטה הקשה, מביטה בתקרה החשוכה והריצפה המלוכלכת
ובאותו הזמן בעננים ובים.