העיניים הגדולות והירוקות שנראו כאילו ניתן לראות בהן את כל
צבעי הקשת, הריסים הכהות והארוכות שפתחו את העיניים עוד יותר
וגרמו למביט לתבוע בעומקן.
האף הקטנטן שריקד כל פעם שהיא צחקה, ותחתיו שפתיים עדינות
ואדומות כמו תות שדה בשל.
כך הוא נהג לתאר את התמונה, תמיד קינאתי בה, הייתי בטוחה שהוא
מנהל איתה רומן. האישה היפה והנחושה שתלויה מעל למיטתו, הי
הדבר הראשון שהוא ראה כשהוא  קם בבוקר והדבר האחרון שהוא ראה
לפני השינה. הוא נהג לשבת שעות מול התמונה רק להתבונן בה,
בדרך-כלל חיוך רחב הייה מרוח על פניו ולעיתים דמעות. הוא הייה
מביט בתמונה ולפתע ללא כל אזהרה לוקח דף נייר,  את העט הישן של
אביו, ומתחיל לכתוב ולכתוב עד שהדיו היה נגמר.
פגשתי אותו במסיבה של איריס, "את דומה לה", הוא אמר והחל לצלם
אותי בעיניו, "למי?", "יש לך אותו מבט, אני עידן ואת?", הוא
אמר ולגם מכוס הקפה שבידו, "דנית", עניתי והוא התחיל לדבר איתי
כאילו אנו מכירים כבר שנים. "את יודעת מה אני הכי שונא במסיבות
האלה?", הוא אמר כשישבנו על הספה הכחולה וריכלנו על שאר
האורחים.
"נו", "שחייבים למצוא מישהו לדבר איתו, משהו להתעסק בו, כדי
לתפוס את המראה הנכון". "המראה הנכון?", הבטתי בו במבט מבולבל,
"המראה שכביכול נהנה, הרי אף אישה לא תתחיל עם גבר שלומיאל,
שלא יודע מה לעשות עם עצמו, נכון?", הוא אמר ונתפס ביננו מבט
עמוק, היו לו עיניים חומות וגדולות, תווי פנים גבריים ומבט
רגיש אך קשוח שגרם לו להיראות כה סקסי. "נו, ולי היה את "המראה
הנכון" הזה?", "היית בדרך", הוא אמר והתחלנו לצחוק.

מעולם לא הבנתי מה הוא ראה בה, האישה המסתורית שתלויה מעל
למיטתו. כל פעם שניסיתי לקשר אותה למציאות הוא הייה משתתק.
"אני אוהב את שתיכן", הוא היה עונה כשהייתי שואלת את מי הוא
מעדיף אותי או את התמונה. "את, את החברה הכי טובה שלי, ואני
אוהב אותך, וחוץ מזה איך אני אחיה בלי הנשיקה המתוקה שלך?",
הוא היה אומר ומנשק אותי בלהט. "והיא, זה שונה", וכאן השיחה
הייתה מסתיימת. כאילו שהוא פחד לחצות איזשהו גבול, היא הייתה
משהו שאני לעולם לא אבין, או אולי הוא לא רצה שאני אבין,
וקינאתי.
עד לפריצת הדרך שהייתה כשחגגנו שנה ביחד, התחלנו לריב ואני לא
הפסקתי לצעוק, "מה יש בה? זאת רק תמונה!" התעצבנתי והסתכלתי
עליו, "לא?", שאלתי, "לא?", התחלתי להשתגע, "לא?".
הוא נכנס לחדר שלו ונשאר שם במשך כמה דקות, הוא בטח הלך אליה,
לא יכלתי לסבול את זה יותר, זה אמלל אותי. "או אני או היא",
אמרתי כשהוא יצא מהחדר. "שבי", הוא אמר וניסה להימנע מלהביט
בי, "אוקי, אני אנסה להסביר", הוא אמר ועל פניו נהיה מבט רציני
שלא ראיתי מימי, הוא תמיד נהג להשתעשע ולפתע, "אבא שלי נתן לי
את התמונה כשהייתי בו 11, היא עוברת בירושה, מעכשיו".
"תחילה סרבתי לתלות אותה בחדרי, עד ש..", הוא שתק ונשם נשימה
עמוקה. "ביום ההולדת ה-12 שלי היה לי ריב גדול איתו, והלכתי
לחדר, התחלתי לזרוק דברים, עד שהגעתי לתמונה. הרמתי אותה בשתי
ידי ולפתע מבטי תפס את עיניה, הרגשתי שמשהו מוזר קורה ו..",
הוא קם והחל להסתובב בחדר בדממה, "את תחשבי שאני משוגע", הוא
עצר במרכז החדר, "את לא תביני, את לא תביני שבעצם אני מיוחד".
"אני מקשיבה", אמרתי בקול מתוח, "היא חייכה", "מי?", שאלתי
מבולבלת, "התמונה", הוא אמר וציפה לשמוע תגובה. "חייכה?", "כן,
חייכה".
קפצתי ממקומי ורצתי לחדר, הורדתי את התמונה מהקיר והבאתי אותה
לסלון בזעם, "אתה באמת השתגעת! זאת תמונה! תמונה! אתה רואה?
תמונה!", התעצבנתי והתחלתי לנשום בכבדות, "תמונה!".
עיניו החומות החלו להתמלא בגוון אדום והמבט החי שהיה על פניו
נעלם.
הרמתי את התמונה, התכוונתי לזרוק אותה, לזרוק לכיבינימט, "אם
אני לא אקבל אותך, גם היא לא, אני לא אפסיד גבר לתמונה".
התמונה החלה לעוף מידיי, "לא!!", הוא צעק בקול מיואש, את לא
מבינה היא תמיד הייתה שם בשבילי, בטוב וברע, היא אולי לא
מסוגלת לענות לי או לייעץ לי, אבל כשאני רואה אותה, אני רואה
דברים ואת לעולם לא תוכלי להחליף את זה".
" דברים?", שאלתי והורדתי את התמונה למטה, "אני מרגיש ענק",
הוא עצם את עיניו והתחיל לדבר, "מלך העולם! מכל האנשים שבעולם,
רק אני רואה את זה , מרגיש את זה, לטובה או לרעה", הוא אמר
וחייך, פניו חזרו למבטו החי.

המוזיקה המתנגנת והאור החזק בעיניו, הוא השתלט על התופים, תפס
את הקצב, פתח בקטע סולו שגרם לקהל לשבת מרותקים, דבוקים
לכיסאות, הוא הביט בי חייך, קרב את פיו למיקרופון ואמר, "השיר
הבא נקרא ""כבר לא מיוחד", תהנו".
הקול החזק נשמע בכל המועדון, הקול הלך והתגבר וברקע ניתן הייה
לשמוע את הצרחות של עידן, כששברתי את התמונה וניפצתי את
הזכוכית עם נעל העקב החדה שלי.
"תשרוף", צעקתי לעידן והוא נקרע מבפנים.
התופים התגברו, הוא סיים לנגן וחייך. בסוף המופע הוא אמר שיש
לו הפתעה בשבילי. הוא עטף את עיני במטפחת כשנכנסנו הביתה והחל
להוביל אותי במסדרון הארוך, "הפתעה!", הוא אמר כשהוא הוריד את
המטפחת, ולראשונה ראיתי אותה, את התמונה החדשה, מעל מיטתו
הייתה תלויה תמונה שלי.
"תראי את עינייה הכחולות, חיוכה המתוק, גומות הלחיים הקטנות,
שנותנות לה חיוך של מלאך", הוא אמר והביט בי בחיוך.
הוא החל ללטף את לחיי בתמונה ברכות, וברקע החלו להישמע צעדים,
דלת חדרו נפתחה ובפתח עמדה האישה המסתורית.
"תשרוף!" היא צעקה והצביעה עליי, והוא נקרע מבפנים.