קראו לו רם. לא רן, רם. שם מוזר. הצענו לו להחליף את השם אבל
הוא לא הסכים. אף פעם לא הרשה לנו לקרוא לו רמי. רק רם. רררררם
היינו מאריכים את שמו כדי לעצבן אותו. הוא למד איתנו בבית
הספר, מכיתה אלף. הוא היה ילד מוזר. בגיל תשע לקח מסרגה ודחף
אותה לתוך הראש, דרך האוזן. הרופאים שניתחו אותו אמרו שלא נגרם
נזק רציני למוח, אבל את המסרגה הם נאלצו להשאיר בפנים, ורק
ניסרו את הצ'ופצ'יק שעוד בלט מהאוזן שלו.
אחרי שרם חזר לבית הספר הוא נעשה עוד יותר מוזר. הוא היה נורא
גאה בעצמו, הילד היחיד בבית הספר עם מסרגה במוח.
כשגמרנו את הלימודים, התגייסנו כולנו לצבא. רם טען לפני
המפקדים שלו שבעזרת המסרגה שבמוח שלו הוא יכול לקלוט את שידורי
הרדיו מלבנון ודמשק. בערך בתקופה ההיא התחיל גל מוות המוני של
מחבלים.
הם דחפו לעצמם מסרגות לתוך הראש כדי לקלוט את השידורים שלנו
ולא הרשו להם לעבור במחסום כדי לקבל טיפול.
אחרי הצבא התפרקה החבורה. רם הלך ללמוד באוניברסיטה, בחוג
לספרות עיברית, ושם כתב ספר - "להיות מסרגה או לא להיות מסרגה,
זאת השאלה!" הוא חיפש הוצאת ספרים שתפרסם את הספר. הוא היה
בטוח שכולן יתנפלו עליו, אבל זה לא קרה. רם נכנס לדיכאון. הוא
הסתגר בדירה שלו וחשב על דרך לפרסם את הספר שלו. הוא חיבר
תוכנית פעולה. יום אחד הוא לקח את העותק היחיד של הספר שהיה
לו, נסע לאוניברסיטה, עלה לגג וקפץ, שש-עשרה קומות למטה, עם
הספר.
כשמצאו את הספר בין חלקי הגופה שלו, כל הוצאות הספרים קפצו מיד
על המציאה והתחננו לקבל את זכויות הפרסום על הספר, בכל מחיר.
הבעיה היחידה הייתה, שהספר היה כל כך מוכתם בדם וחלקי מוח של
רם, שאי-אפשר היה לקרוא אותו.